זה היה קרוב. קרוב מאוד. הצעדה למען שחרור גלעד שליט צוברת תאוצה והקמפיין לקידום העסקה לשחרורו כבר השתלט על כולנו. אין יהודי אחד שלא רוצה את לראות את גלעד במצפה הילה. רק המחשבה מעלה חיוך על פניי. ועדיין, עדיין רחוקים אנו מהיום הזה.
הנאום שנשא אמש ראש הממשלה בתגובה לצעדה הוא נאום נכון. המילים הן קשות. קשה לומר וקשה לשמוע. אך על ראש הממשלה מוטלת אחריות. לשם כך הוא נבחר לתפקיד, לשאת באחריות. לשם שינוי, הוא לא מתחמק ממנה.
הוא הגדיר את הקו האדום שלו (אישית, אלף מחבלים נשמע לי מספר מופרך ומוגזם, אבל לא באלף הבעיה), ובו הוא יעצור. זה הקול השפוי. הרי המשא-ומתן מדבר בכלל על 450. ובאמת קשה לשמוע את המספרים, הרי הכל מסחר באנשים, כל העסק הזה של פדיון שבויים.
נתניהו עמד אמש ואמר את כל הדברים הקשים האלו. הם לא בהכרח פופולריים, הם לא חכמים - הם צודקים. הם הדברים שהלב לא מסוגל להבין, אך לא הלב הוא זה שצריך לקבוע, כי אם נקשיב לו, כנראה שליבם של אנשים רבים יחדל מלפעום בזכות אותם מחבלים שהחמאס רוצה שישובו לרחובותינו.
אם בחר ראש הממשלה בעסקה, צריך הוא לקבוע את הקו האדום. לא כל מחיר שווה את זה.
