אם מישהו היה אומר לי לפני שנים, שאבלה יום שישי כמעט שלם, במזג אוויר חמסיני ומעיק, בהתרוצצות בין קברי צדיקים בצפון, ממירון דרך צפת ועד טבריה, הייתי בוהה בו כלא מאמינה.
האמת, גם היום הביט חלק מסוים שבי בחלק האחר כלא מאמין. הרי הייתי נוהגת לחגוג את יום כיפור בקומזיץ עם חברים על שפת הכנרת, כשאנו נהנים מהשלווה שהשתררה בו כאשר בני ישראל האחרים צמים...
הנסיעה היום חידדה לי משהו שהתעורר כבר לפני זמן מה, כאשר נסעתי לבקר בקברו של רבי מאיר בעל הנס, ביום ההילולה שלו.
נסעתי במסלולים מוכרים למדי מעברי - גדות הכנרת, צפת, הגליל העליון, הגליל המערבי - והקיבוצים הזרועים בדרך, שאת רובם הכרתי משנות חברותי בתנועת הנוער. אבל היום נחשפתי לארץ ישראל האחרת, זו השוכנת לה בד-בבד ליד ארץ ישראל השניה, ונראה כאילו אין שום קשר בין השתיים.
בעבר, כשהייתי רואה סימון קבר של צדיק, הייתי חולפת על פניו ללא כל התייחסות. אולי היה הדבר מעניין אותי מבחינה היסטורית, לדעת על אותו אדם הקבור שם ועל תכונותיו, ולא מעבר לזה. אבל היום היה לי מסלול ברור מראש, וידעתי בדיוק לאן אני רוצה להגיע, בלי לסטות ממנו, ובלי לחשוב על קניות וארוחות בדרך.
הייתי דרוכה מאוד. השבוע הזה הוא שבוע פינחס. כלומר, בבית הכנסת קוראים את פרשת פינחס השבת הזו, ועל-פי המקובלים, הפרשה הזו היא הפרשה החשובה ביותר לרפואה. כשאנו מאזינים לקריאת התורה בשבת הזו, ומתחברים אליה, מתעורר בתוכנו כוח הרפואה, כוח המערכת החיסונית של הגוף, שבכוחו למגר כל מחלה.
ומכיוון שבסביבתי הקרובה יש כמה אנשים חולים מאוד שמעוררים בלבי דאגה גדולה, רציתי לבקר בקברי צדיקים כדי לבקש עצה, לשפוך את לבי, ולהיטען באנרגיה המיוחדת של הצדיקים אותם אבקר.
פתחתי בקבר חבקוק הנביא. בקבר הזה אפשר להיטען באנרגיה של תחיית המתים. חבקוק הוא בנה של השונמית, אותה אשה שאירחה את הנביא אלישע, והכינה לו חדר עם מיטה, כסא, שולחן ומנורה, רהיטים שבהקשר הזה מסמלים כלים אנרגטיים להתחבר לאור.
לשונמית ולבעלה לא היו ילדים, ולכן הציע גחזי, עוזרו של הנביא, שבתמורה לאירוח הנפלא שלה, יהיה לה ילד בשנה הבאה. וכך היה. נולד להם ילד, אבל כאשר גדל ועזר לאביו בשדה, הוא קיבל מכת חום ומת. השונמית לקחה אותו אל החדר בלי לומר לבעלה מאומה, שמה אותו במיטה, ואמרה לבעלה שהיא הולכת לבקר את הנביא. בעלה שאל מדוע, הרי אין זה ראש חודש או חג, והיא אמרה רק: "שלום!"
הפרשנים אומרים שהשונמית לא הוסיפה מאום על דבריה אלה מכיוון שידעה שכוח הוודאות והאמונה של בעלה הרבה יותר קטן משלה, ולכן לא סיפרה לו על מטרת הליכתה אל הנביא. היא הלכה אליו כדי שהוא יחיה אותו. היא האמינה בתחית המתים. אבל כבר אז היו הרבה אנשים שלא האמינו בכך, כמו היום. ובעלה היה אחד מהם.
לכן, היא ידעה שאם הוא ידע על מטרת הליכתה, הדבר יחבל במאמצי הנביא לחיות את הילד והוא לא יקום לתחיה. היא הגיעה לנביא, והנביא אמר לגיחזי ללכת לבית השונמית יחד אתה ולחיות את הילד, אבל הזהיר אותו לבל יאמר אפילו מילה אחת על המשימה שניתנה לו, אחרת היא לא תצא לפועל. אבל גיחזי לא יכול היה להתאפק. המודעות שלו לא הייתה גבוהה כמו זו של הנביא, והגאווה על המשימה החשובה השתלטה עליו. הוא סיפר לכל אדם שפגש לאן הם הולכים ומדוע, ולכן, כשניסה בפועל להחיות את הילד, הילד לא קם.
השונמית באה שוב לאלישע ממררת בבכי, אומרת לו "האם נתת לי ילד כדי לקחת אותו ממני?"
ואלישע החליט לבוא בעצמו ולהחיות את הילד. הוא נכנס לחדר, ושם שהה כמה שעות, בהן גהר עליו והצמיד את פיו לפי הילד, עשה כוונות והתפלל, ובסופו של דבר הילד קם לתחיה.
הילד הזה הוא הנביא חבקוק, שקרוי כך כי קיבל שני חיבוקים: אחד מאמו ואחד מהנביא.
כשהייתי בקבר, והדלקתי נר, ביקשתי להתחבר לכוח של הנביא, כדי לחזק את אמונתי בתחית המתים ובריפוי חולים.
הצדיק השני שביקרתי הוא ממש אחד מאבותי הרוחניים. כמעט בכל הזדמנות אני נוסעת לבקר אותו, כי בעצם אני מחוברת אליו בכל שס"ה גידי ורמ"ח אברי. הכוונה היא לרבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר. אני לא זזה מהבית בלי כרך של ספר הזוהר, של אותה פרשה של השבוע, והיום היה בתיקי הכרך של פרשת פנחס. קראתי בקבר כמה פסוקים, הדלקתי נר להתחבר לנשמת רבי שמעון ובנו אלעזר, שגם הוא קבור שם, וגם כאן ביקשתי שיראו לי את הדרך איך לעזור לאנשים החולים שאני מכירה, ולאלה שאיני מכירה.
בדרך לרבי שמעון עצרתי בקברו של רבי המנונא סבא. הוא תנא אלוקי קדוש מאוד, שמוזכר הרבה בספר הזוהר. לאחרונה נתקלתי בפירוש שלו על האותיות העבריות המופיע בהקדמת ספר הזוהר.
לאחר מכן שמתי פעמי לצפת, לקבר הארי הקדוש. בית הכנסת שלו היה סגור, אבל הקבר היה פתוח, וכך ירדתי במדרגות החלקלקות בצהרי יום שישי מהביל מבלי להרגיש כל מאמץ ועייפות.
הארי הקדוש, בספרו "שער הגלגולים", כותב על כמה גלגולים של אנשים ידועים. אחד הגלגולים שהוא כותב עליהם קשור לפרשת השבוע.
לכן באתי לקברו, כדי לומר לו תודה על שהאיר את עיני והראה לי נפלאות ונצורות, הקשורות לקבר הבא שנסעתי אליו: קברה של רחל, אשתו של רבי עקיבא.
בפרשת השבוע הזה מסופר על אשה מדיינית, כזבי בת צור, שבלק ובלעם הורו לה לפתות את משה רבנו, כדי להוריד את כל עם ישראל שאולה. בפרשת השבוע הקודם ניסה בלעם לקלל את עם ישראל שלוש פעמים ולא הצליח, ולכן החליטו ראשי המדינים לנקוט בתכסיס הישן מכל: פיתוי מיני.
כזבי שאלה כיצד תכיר את משה רבנו, והם אמרו לה שכשתראה איש גדול, מוקף באנשים רבים ושכולם מקשיבים לו, תדע שזה משה רבנו. היא באה למקום הכינוס של בני ישראל, וראתה איש גדול עומד ומדבר לפני כל האנשים, וכולם מקשיבים לו. היא פיתתה אותו והוא התפתה, לעיני כל העם. אבל האיש הזה לא היה משה רבנו, האיש הזה היה זמרי בן סלוא, ראש שבט שמעון.
כתוצאה ממעשיהם של כזבי וזמרי, פרצה מגיפה בעם ישראל, ועשרים וארבעה אלף איש מתו.
פנחס לקח רומח והרג את כזבי וזמרי, והמגיפה הפסיקה.
כיצד קשור כל הסיפור הזה אל הארי ואל רחל אשתו של רבי עקיבא?
הארי אומר בשער הגלגולים, כי רחל אשתו של רבי עקיבא היא גלגול של כזבי, וכזבי היא גלגול של דינה, שנאנסה על-ידי שכם. רבי עקיבא הוא גלגול של זמרי ושל שכם.
כשקראתי זאת בזמנו נפעמתי מאוד. ראיתי מה גדול כוחה של תשובה. האדם השלילי ביותר יכול להפוך לאדם החיובי ביותר, אם הוא רק רוצה, והדבר נתן לי כוח עצום לכפר על חטאי אני. נכנסתי בדחילו לקברה של רחל אשתו של רבי עקיבא, שנודעה בצניעותה הרבה, ובכך שהקטינה את עצמה עד כדי כך שתלמידיו של רבי עקיבא אפילו לא הכירו אותה.
ביקשתי ממנה לעזור לי להקטין את האגו שלי, כדי שאוכל גם אני לגרום לאנשים אחרים לחזור בתשובה ולתקן את מעשיהם.
בדרך הביתה הובילה אותי המכונית הנאמנה שלי דרך הקיבוץ בו שירתתי כשהייתי בצבא. הדרך אותה דרך - שחונה ומהבילה, אלא שהכבדות, הדיכאון, חוסר האמונה, חוסר הידע והערפול של שנות הנעורים התחלפו בתקווה נפלאה של אשה בשלה, במלוא שנותיה, שיודעת את דרכה, יודעת לאן היא מובילה, ויודעת שבכוחה לעזור לאנשים אחרים ולהציל את העולם.
בדרך הזו חיברתי בין שתי הנשים שרבות בתוכי - האישה הצעירה המטילה ספק בכל דבר, שעדיין לא כל כך מאמינה, שנופלת לפעמים, ובין האישה הבוגרת, הבשלה, המאמינה הבוטחת והיודעת, והפכתי אותן לאישה אחת.
גם הדרך הגלילית נראתה מאוחדת יותר. הקיבוצים וציוני הקברים כבר לא היו שתי גירסאות של ארץ ישראל, אלא ארץ ישראל אחת, שיש בה הבטים שונים, שכל אחד מעשיר ומעמיק את רעהו.
