עד האינתיפאדה השלישית

אוקטובר 2000. תחילתה של אינתיפאדה ערבית. תחילתה של ההוצאה לפועל של רצון לסיום הגזענות, האפליה והקיפוח נגד האוכלוסיה הערבית פלשתינית. פיגועי תופת במכוניות, במסעדות ובמקומות הומי אדם בכלל. לא נשיאת דרשות ולא נאומים שבלונים ממנהיג ערבי כזה או אחר. התנגדות, בכוח. ורצוי עם כמה שיותר דם ציוני. והישראלים? תוך פחות מ-5 שנים מפנים את כל רצועת עזה, תוך גירוש התנחלויות אותן דאג הממסד הציוני לטפח במשך עשרות שנים, כאשר את חלקן הקימו עוד ראשוני הציונים, בתחילת דרכה של מיסוד הרעיון הציוני. יהיה טיפשי לחשוב שהישראלים הפטריוטים, עוצרי המשטים ותומכי המצור, נקטו בעמדות שמאליות שכאלו מתוך רצון לשלום. אז מדוע לעזאזל, דווקא בשיאה של ההתנגדות הפלשתינית, בחרו הישראלים לוותר על אדמות טריטוריאליות, ועוד כאלו הנחשבים במספר חוגים ישראלים ל'איזורים קדושים'? הפחד. הפחד הוא זה שדיבר מגרונם של מיליוני ישראלים. וזה טבעי. טבעי שבן אדם מפחד מפיצוץ מטעני חבלה העלולים לפגוע בו אנושות, ואף להפוכו לנכה או קטוע גפיים, בו או באלו היקרים לו. כן, הישראלים פחדו. זו לא בושה לפחד מהמוות, במיוחד שהוא כה אכזרי ומייסר. בתקופת האינתיפאדה, התקופה שלפני פינוי ההתנחלויות הציוניות ברצועת עזה, הישראלים באמת פחדו. זוכרים? 'אי-אפשר לצאת לרחובות!'. טבעי שבן אדם רגיל רוצה לצאת מביתו, לטייל עם בני משפחתו, ואפילו לבקר במועדון ריקודים לילי. אבל כיצד יעשו זאת אם הפחד והזעקה מהמוות האכזרי, עלולים לקפד את חייהם? רק אם הם חובבי אקסטרים. הישראלים הידועים כחשבונאים אדוקים, ערכו חשבון פשוט: נוותר על ההתנחלויות, נפנה את חובשי הכיפות הסרוגות, ואפילו את בתי הכנסת. כי בחיאת, תנו לנו לבלות בבתי קפה, במועדונים, לא רוצים איומי מוות. לא עברו 5 שנים מתחילתה של האינתיפאדה הפלשתינית, ונחשו מה: אין יהודי אחד בעזה. הישראלים פינו את כולם, אפילו בכוח רב. והיום? היום המצב שונה לחלוטין. להוציא קסאם פה ושם, שגם הוא ברוב המקרים נוחת בשטח פתוח, אין למעשה כלל וכלל איומי מוות על הישראלים. הם מבלים, יוצאים וחוזרים, הרחובות שקטים מזעם הפלשתינים מוכי האפרטהייד. שיתוק המאבק הפלשתיני האלים, בהחלט מעורר דיונים פנימיים בלא מעט חוגים ישראלים וערביים. כיצד זה שאוכלוסיה כה מוכה, וכה אומללה, בוחרת להשלים עם מצב כה עגום. שאלות נוקבות של ממש. אך לישראלי הציוני, כל זה כמובן לא אכפת. הישראלי תמיד ידע לחיות את הרגע, את השנייה, למצוא את הדילים הטובים ביותר, בארץ ובחו"ל. ומדינה פלשתינית? את הדיל הזה, הישראלי הציוני כבר שיתק וקימבן. עד מתי? עד האינתיפאדה השלישית.