ראוי להבין שמדינה פלשתינית או ישות פלשתינית אם תקום, היא יותר כישלון ישראלי מאשר הצלחה פלשתינית. הרי לישראל יש חלק משמעותי אם לא עיקרי בקונספציה של הקמת מדינת "פלשתין". עד מלחמת ששת הימים מדינות ערב ובעיקר מצרים וירדן שמו לאל כל ניסיון ליישות פלשתינית בשטחים שהיו בשליטתם ברצועת עזה ובגדה המערבית. אלו הטוענים שמבחינה מוסרית אסור להיות "בשטחים הכבושים" - טענתם מוזרה קצת, בהתחשב בעובדות שבארבעים השנים האחרונות הפלשתינים גדלו פי שניים, אין כמעט אנאלפביתים בגדה, ישראל ייצרה אלפי מקומות עבודה, תשתיות, טיפחה הנהגה מקומית, שיפרה את מערכות הבריאות והחינוך שהוזנחו על-ידי ירדן ומצרים.
כמובן שיש היבט בעייתי בשליטה ללא מתן אזרחות באוכלוסיה ערבית עם רגשות לאומיים, אך השליטה הזו נובעת מכך שהאוכלוסיה הזו מעולם לא הייתה תחת שלטון עצמי פלשתיני. טרם 1967, במשך יותר מ-500 שנה, האזור הזה היה תחת שליטה עותמאנית, בריטית, ירדנית, ולבסוף ישראלית. ה"כיבוש" לא נעשה במזיד מהפלשתינים אלא מירדן, שהחזיקה בשטח שלא כדין ולא קיבלה הכרה להחזקת השטח זולת בריטניה הנאורה ופקיסטן שהתפצלה לא מכבר מהודו.
החזרת השטח לפלשתינים ללא הגמוניה ממסדית מלאה ביהודה, בשומרון ובעזה משול להצבת אקדח מעשן רועם לפתחה של ישראל. אפילו יותר נכון לומר שזה משחק רולטה רוסית כשכל הכדורים טעונים באקדח! הקריאות והטענות להינתקות נוספת מצד השמאל הישן והמתחדש, הן פשוט לרועץ לאוזני הבריות. "נדע להתמודד אם הפלשתינים יעשו בעיות", טוענים אותם אנשי שמאל ציוני ברחבי הארץ. "נכסח להם את הצורה", שרק יעזו לירות על תל אביב ונחזיר להם מלחמה אחת אפיים...
אם כן, עולה השאלה מדוע מלכתחילה להגיע למצב שיהיה אפשר לירות על ישראל גם מיהודה ומשומרון? בניגוד לעזה, יש מספיק מקום גם ליהודים וגם לפלשתינים להתפתח בגדה. ההתנחלויות שכה אוהבים לקלס, הינן רק 1.7 אחוז מהשטח הבנוי ביהודה ובשומרון, רק 1.7 אחוז!!! והתיאורים הם של נישול מאסיבי ואלים. למותר לציין כי אינני נגד הקמת ישות פלשתינית; אפשר וצריך, בשנים הקרובות, לאפשר לפלשתינים שליטה אוטונומית. אפשר בחסות ירדנית, על השטח שבו יש רוב פלשתיני ביהודה ובשומרון. ישראל מצידה תמשיך לקיים את מערך החיים היהודיים בשטחי מורשת, כי סימבוליקה הינה חשובה בעידן המודרני.
בינתיים, ממשיכים הפלשתינים להתנהל בעולם הניגודים שכה מאפיין אותם, למין הוקם הפת"ח בשלהי 1959, לנגח את ישראל מחד-גיסא מול קהל אוהד, ולצהול בשם המאבק המזוין נגד הקולוניאליזם; ומאידך-גיסא לומר לאמריקנים שהם מוכנים לפשרות כואבות כדי לסיים את הסכסוך. עולם הניגודים של הפלשתינים מכריח את ההנהגה הישראלית לייצר וליצור מדיניות ברורה ואיתנה. הכיבוש אומנם מצטייר בעולם כאם-כל-רע, ברם חשוב לא פחות להראות שיש הנהגה בירושלים שלא מפחדת מלחץ בינלאומי ואדרבה ואדרבה מהפלשתינים "חסרי הפניות".