מי שמקפיד לקרוא את העיתונות היומית, ובעיקר את מדורי הכלכלה שבה, אולי שם לב בשנה האחרונה לשתי תופעות מעניינות: הראשונה היא שכמות המאמרים והכתבות על מנהלים ואנשי עסקים שגילו את הרוחניות במסורת זו או אחרת, צמחה באופן משמעותי. יותר ויותר אנשים, חלקם מפורסמים מהמגזר העסקי, החלו לעסוק באופן פעיל בלמידה ובתרגול רוחני, וליישם זאת במסגרת עבודתם, וחלק לא מבוטל מהם הסכים "לצאת מן הארון" ולספר על כך. התופעה השנייה הקשורה בכך היא שטון הדיווח וניסוח הכותרות על סיפורם של מנהלים ואנשי עסקים שגילו את עולם הרוח עבר מנימה של ציניות, זלזול והתנשאות ("מותק, המנכ"ל השתגע", "המנכ"ל שמכר את הפרארי שלו", "המנהל עסוק, הוא במדיטציה") לניסוח מעט יותר ענייני, ולפעמים אפילו מפרגן ומעריך. אולי משום שקשה לצחוק על אנשי עסקים ומנהלים מצליחים כנוחי דנקנר,
שרי אריסון,
אילן בן-דב, לוני הרציקוביץ, יגאל שרמייסטר,
אלי רייפמן,
יוחנן צנגן ומשה חורב. "רוחניות" כבר אינה מילה מוקצית כל-כך, אם כי היא עדיין רחוקה מלקבל התייחסות רצינית ולגיטימית.
אין סימן יותר ברור מזה שהרוחניות נמצאת בדרכה להפוך למגמה, המחמירים יגידו לאופנה, ולדעת העתידנים אפילו ל"מגמת על" בעולם העסקי. זה קורה בעולם, זה מתחיל לקרות בארץ. הנה פטרישיה אבורדין, שכתבה בשנות השמונים בשיתוף עם ג'והן נייסביט את הספר רב-ההשפעה "מגמות על", בו נסקרו מגמות שמשנות את פני העולם, הוציאה לא מכבר ספר חדש ושמו - "מגמות על 2010" שמתמקד ב"קפיטליזם מודע": שבע מגמות העל שהיא מתארת קשורות כולן למודעות, או בשמה האחר - רוחניות. הנה מיינאד ומהרנטן כותבים את "הגל הרביעי" - ספר ההמשך ל"גל השלישי" המפורסם של אלוין טופלר, ומציבים גם הם את עלית הרוחניות וירידת החומרנות כבסיס לניהול כלכלי אחראי של העתיד. הנה מחקרם המקיף של מיטרוף ודנטון, "דוח רוחני על אמריקה התאגידית", מגלה שהרוב המוחלט של העובדים בארה"ב ובקנדה מבקשים שהארגונים בהם הם עובדים יפעלו על-פי עקרונות רוחניים, ויאפשרו להם לפעול מהמקום של "האדם השלם". רובם, אגב, הבחינו בין הרוחניות לבין הדת, אותה ביקשו להרחיק מעולם העבודה. גם באירופה, באוסטרליה ובמזרח הרחוק נמצאו תוצאות דומות. כמובן שסיפורי הצלחתם של ארגונים שפועלים באופן "רוחני" מופגן, כמו חברת התעופה "סאוטווסט" או בואינג, בודי-שופ או נעלי רוקפור, ווידויים של מפורסמים שונים - ממדונה ועד ריצ'רד גיר, מג'פרי שוורץ, מנכ"ל טימברלנד ועד מיץ' קאפור מייסד לוטוס - על אמונותיהם וכיצד חייהם השתנו לאורן, מחזקים את המגמה. מפרסמים את זה בעיתונים, מדברים על כך בכינוסים, מגלים את זה במחקרים, ואפילו מעוזי השמרנות - בתי ספר למינהל עסקים בעולם - משלבים "גורואים" בין המרצים, ופותחים קורסים ל"רוחניות במקום העבודה".
ובארץ? כרגע נראה שמדובר בעשייה אישית, שאינה בהכרח מתורגמת לפעולה ברמת הארגון, ולמחשבה מסודרת על הנושא. הרוחניות החדשה, שהיא יותר אסופה אישית אקלקטית של עמדות ואמונות מאשר הלכה ופרקטיקה מוגדרות היטב, שמבוססת על מגוון גישות רוחניות שונות ולפעמים מנוגדות (יהדות וקבלה/בודהיזם ודאואיזם/עידן חדש - הן שלוש המובילות), ברמות שונות ומשתנות של עניין ועיסוק, שמוגדרת בצורה הטובה ביותר באמצעות המושג "פוסט חילוניות לא דתית", סובלת מחשש עמוק להיות מזוהה עם הדת והכפייה הדתית מחד-גיסא, או עם תרבות ה"רוחניקיות" של אור ואהבה הנתפסת כרדודה וממוסחרת, מאידך-גיסא.
מה הכוונה ב"רוחניות" בעולם של "שורה תחתונה"? אם נבחר להגדיר רוחניות כ"חיפוש פנימי ואוניברסלי של משמעות ומטרת החיים", או "זרימה, תוך ניסיון לחבר בין העולם הפנימי והחיצוני" - הרי שרוחניות ארגונית תהיה הדרך בה ערכי הארגון יוצרים תרבות שבה אנשים מרגישים שהם יכולים למצוא משמעות ש"מעל ומעבר" בעשייה של הארגון, ולעשות דברים בעלי משמעות בתפקידם במסגרת הארגון, תוך כדי קשר והדדיות עם אחרים. מבחינה מסוימת, אם התרגול הרוחני הבסיסי הוא התמודדות עם מיסוס האגו האישי, התרגול הארגוני יהיה עבודה על ה"אגו" הארגוני. או במילים אחרות - התנהלות שמאפשרת לארגון להרוויח ולהצליח בלי ניצול וללא "חזירות", תוך שתוצאות ליבת העשייה שלו תורמות לעולם (חזון ושליחות), תוך שדרכי הפעולה שלו פנים-הארגון וחוצה לו - הקהילה, הסביבה ואפילו המתחרים - הינן אחראיות ואתיות, תוך שבעלי העניין שלו מרוויחים ולא מנוצלים, תוך שיחסי הגומלין בין העובדים והמנהלים שלו מבוססים על מודעות, אמון ואחריות לצמיחה הדדית, ומאפשרים יישום ערכים ואמונות אישיים בתפקיד, ותחושה שמתייחסים אל הפרט בשלמותו.
המפתיע הוא שהאידיאלים הנאיביים הללו, "ערימת הקלישאות" הזו, מתחילים להתברר כבעלי ערך עסקי.
לפני עשר שנים בדיוק, הייתי בכינוס האקדמי המרכזי של ארגון חוקרי הניהול. אלפי אנשי אקדמיה נחשבים מכל פינות הגלובוס התכנסו לשמוע הרצאות בנושאים שונים באולמות המפוארים של מלון כינוסים גדול בבוסטון. בחדר נידח, ללא פרסום ותוך סירוב לתת חסות מכל הסקציות המרכזיות של הארגון הגדול הזה, כמעט בהסתר, התכנסו כמה עשרות אנשים לשיחה על רוחניות. כל אחד מאיתנו למד או תירגל בדרך זו או אחרת, וראה את זה כעניין הפרטי שלו. כל אחד מאיתנו הרגיש זר ומנוכר במכלול הענק של הכינוס, וצורך להפסיק את הפיצול בין העולם הפנימי לעשייה האקדמית המחקרית. כולנו הופתענו ממידת העניין והפתיחות שגילו האחרים בחדר, ומהקרבה שנוצרה בין כולנו. הוחלט אז לנסות לקדם את המחקר האקדמי בנושא, שכמעט לא היה קיים עד אז.
היום, עשרות ספרים ואלפי מחקרים מאז, המסקנות הן כל-כך ברורות וחד-משמעיות, עד שנראה שצריך לחזור ולבדוק שמא אין כאן טעות: בכל מדד שנבדק, בכל המחקרים שדווחו, ארגונים שנתפסו על-ידי העובדים שלהם כבעלי ערכים רוחניים, עולים על ארגונים שאינם כאלה. מדובר מצד אחד על תוצאות "קשות" פיננסיות ותפעוליות, התומכות במה שהיום נקרא ה"קיומיות" של הארגון, או sustainability - רווחיות לטווח הארוך, קיום חברה לטווח ארוך, רמת צמיחה גבוהה, יעילות גבוהה, תפוקה גבוהה יותר, החזר מהיר יותר על ההשקעה, יצירתיות. מצד שני, מדובר בתוצאות "רכות", כלומר עמדות של עובדים ורצון ונכונות להישאר בארגון: שביעות רצון מהתפקיד, מחויבות לארגון, פתיחות לאחרים ופתיחות לשינויים, יכולת לסמוך על עצמם, רמות שחיקה נמוכות יותר, הזדהות עם הארגון, שביעות רצון משכר, נכונות להישאר ותחלופה נמוכה יותר, ובאופן כללי אמונה שהארגון גם אכפתי וגם הוגן. בנוסף נמצא שעובדים שרמת הרוחניות שלהם גבוהה יותר הם ישרים יותר, מטים לעזרה לאחרים, בריאים יותר, פיזית ונפשית, בעלי הערכה עצמית גבוהה אך פחות מונעים על-ידי האגו, ובעלי צורך בצמיחה אישית. ומעבר לכל אלה - מאושרים יותר. כל אלה מביאים אותנו למסקנה ברורה אחת - בארגונים של היום, ביצועים גבוהים ומחויבות גבוהה, החיוניים להצלחה של הארגון, מושגים רק דרך טיפוח הרוח האנושית.
אבל אפשר להסתכל כמובן גם על הכיוון ההפוך: המגמה של הרוחניות (או המודעות או התודעה או כל שם שיהיה לנו נוח לקרוא לה) משנה את פני העולם העסקי. יש המדברים על כך שבמקום ה"שורה התחתונה" של הרווח, יש את ה"שילוש הקדוש" - אנשים, הפלנטה והרווחים - people, planet, profits. כבר בארץ רואים פעולות שמקבלות היום לגיטימציה מלאה (ולא תמיד מיוחסות לרוחניות) כמו בניית תהליך של חזון, שליחות וערכים כחלק מפעילות אסטרטגית, בניית קודים אתיים ואכיפתם, עשייה של "מעורבות/מחויבות חברתית וקהילתית", עד כדי הגדרת "תו תקן" חברתי לחברות עסקיות, תרומות בגלוי ובסתר, פעילות ירוקה, והמון קורסים וסדנאות בנושאים הקשורים בהתפתחות וב"מיטבות" אישית. כאן גם המקום להזכיר שסוכני השינוי המרכזיים של התהליך הזה הרבה פעמים הם יועצים ארגוניים או מאמנים אישיים, שבדרך עקיפה או ישירה מדברים בשפה הרוחנית, והדור הצעיר של מנהלים, שעבר את מסלול מזרח רחוק/דרום אמריקה לפני שהגיח לעולם העבודה ונחשף בדרך לחשיבה ולמסורות רוחניות.
אנחנו עדיין רחוקים מהעשייה בעולם בתחום. יש הרבה מה לעשות בחשיבה ובהטמעה של הפן הרוחני בפרקטיקות הארגוניות והעסקיות: במנהיגות ובאסטרטגיה, במוטיבציה ובקבלת החלטות, ואפילו בקביעת מבנה ארגוני או תהליכים פנימיים. אבל חשוב גם להיזהר: לא רק מכפייה של השיח והמעשה הרוחני על אנשים שלא רוצים ולא צריכים בכך, אלא גם שהטמעה כזו לא תביא לשליטה עוד חזקה יותר של הארגון על הפרט.