הכינו את המזוודות - סכנה לקץ המדינה

בסוף השבוע פרסם ארי שביט בעיתון הארץ מאמר שיש בו מסר ברור: הקטסטרופה בפתחנו, מאות או אלפי הרוגים, טילים מקצה הארץ ועד קצה. בקיצור, תוהו על פני ישראל (מלחמת לבנון השלישית", 2.7.10). לפני שנתייחס למהות הטענות, מן הראוי להבהיר: עיתונאי אינו אמון על חינוך העם, לא על התנהלותו ולא על נבחריו. ברם, עיתונאי גם אינו צריך לקדם אג'נדה משלו באמצעות מאמרי הפחדה ואימה. אפילו המדיום הטלוויזיוני או האינטרנט מזהירים מפני צפייה בתכנים שיש בהם כדי לפגוע ברגשות של אוכלוסיות מסוימות. עיתונות אינה עוד כלי לניגוח באמצעות השחלת הערכות מבהילות שיש בהן כדי לתת תוקף לדעות ולהעצימן. כלפי טענה זו, ודאי יהיו רבים אשר יטענו שאלה הן "עובדות", ומי שאינו מוכן להביט בהן נכוחה, רק משלה את עצמו. על-פי הערכתו של מר שביט, טילים לטווחים שונים יפגעו בישראל קשות, החל מן הצפון ועד צפון הנגב. מאות הרוגים, אלפי פצועים, פגיעה ברכוש רב, אולי אפילו במתקנים אסטרטגיים צבאיים ואזרחיים. חיזבאללה מוכן ומזומן להפעיל את כל אלפי הטילים, והשאלה היחידה היא מתי ישראל תתקוף את אירן. אם לא מובן, מר שביט כורך בין אירן וחיזבאללה, כאשר האחרון יסור למרות אירן, היה והיא תותקף על-ידי ה"ציונים". זו משוואה מתמטית עם שני נעלמים, פשוטה למדי לפתרון, אך ורק ממבט ראשון. מעבר לנעלמים המופיעים במשוואה, קיימים כמה וכמה נעלמים נוספים שיש לתת להם את הדעת, ובכך המשוואה שנראתה כה פשוטה, הופכת למסובכת ביותר. יש נטייה גסה בקרב הגורמים הישראלים הרשמיים, אם כי גם בקרב הציבור הרחב, שהערבים כולם בלתי רציונאליים, ופועלים רק מתוך תחושה של הגנה על הכבוד העצמי. ולא היא: הם רציונאליים למדי, גם כאשר אנו סבורים שמהלכיהם פרימיטיביים. חיזבאללה אינו יושב בשקט וממתין להוראות אירן, למרות הידידות המופלאה ביניהן. הסיבה היחידה היא, תוצאות מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה יודע היטב שכל זכות קיומו בלבנון כיום תלויה ביכולתו לא לגרור את ישראל למכה איומה, מן הסוג שמר שביט מתאר. חיזבאללה לא התאושש מן המכה שקיבל, מעמדו כלל אינו איתן כפי שמנסים להפחיד אותנו. הראיה היא שבבחירות האחרונות הוא נחל כישלון צורב. לבנון מנסה בכל דרך אפשרית לשמור על השקט המתוח. ההתלהמות היא חלק ממס השפתיים שלבנון משלמת. מר שביט מתאר מהלך שבו ישראל תוקפת את אירן, חיזבאללה משיב באלפי טילים, וישראל מגיבה. הכל טוב ויפה, אך התסריט הזה טוב כמו התסריט הבא: ישראל מחליטה לפגוע באירן, ומתוך ידיעה שחיזבאללה עלול להמטיר עלינו אלפי טילים, בו-זמנית היא תתקוף במכה מקדימה את כל אותם מתקנים וכפרים של חיזבאללה, אותם מזכיר מר שביט במאמרו, ולהפוך אותם לעיי חורבות. מדוע ישראל אינה יכולה להודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם חיזבאללה יתקוף, הרצועה תותר, וכל הארסנל של ישראל יופעל? צודק מר שביט שפעולה מסוג זה חייבת להיות נחלת הדרג המדיני, שעד היום לא הראה יכולת ממשית למלא את ייעודו, בלשון המעטה. לבנון לא תוכל לשבת מנגד כשאל מול עיניה תראה את ההרס שכדוגמתו לא היה. היא חייבת לדעת היטב, כבר היום, יחד עם העולם כולו, שטילים על ישראל יכולים להביא להרס מוחלט של תשתיות המים, החשמל, הכבישים, מאגרי דלק, שדות התעופה והנמלים. אם ממשלת ישראל תצליח לקבע בדעת הקהל בלבנון ובעולם, שכלה ונחרצה עימה להגיב בצורה הקשה ביותר האפשרית, תסריטו של מר שביט לא יתגשם. בישראל אוהבים לשנוא את אובמה כי מדיניותו אינה מדיניות הממשלים הקודמים. ראוי להזכיר עובדה אחת בסיסית: מאז 1967, אף נשיא אמריקני ואף ממשל, לא קיבלו את העמדה הישראלית של התנחלויות ועוד התנחלויות. אובמה אינו שונה בדרישותיו אלא בדרכו. ביחס לאירן, ימים יגידו אם אובמה נחוש להגיע למצב של מניעת התגרענותה. הסנקציות הנוכחיות אינן דבר של מה בכך, מה עוד שגם אירופה, רוסיה וסין הצטרפו, והיד עוד נטויה למהלכים. הקולות הנשמעים מאירן מבשרים על לחץ עצום בממשל. ישראל חייבת להתקדם בתהליך השלום, בראש ובראשונה משום שזה חשוב עבורה. נכון שמשיקולים אסטרטגיים חשוב להדק את הקשרים עם הממשל הנוכחי בארה"ב, וגם עם אירופה. מי שאינו מאמין שנתניהו מסוגל לשנות כיוון, מתבקש לבדוק את ההיסטוריה הפוליטית-מדינית שלו, כולל ההקפאה. המצב מסובך מאוד ודרושות הכרעות קשות, ואין ודאות מוחלטת שבמבחן הזמן תהיינה נכונות. יחד עם זאת, אסור להפחיד את אזרחי ישראל ולהטיל עליהם אימה. אין שום צידוק לכך. לא חיזבאללה ולא חמאס מהווים איום קיומי על ישראל.