"אידיוט" היא אחת מיצירות המופת שכתב פיודור מיכאלוביץ דוסטוייבסקי בשנת 1869. ההצגה המלוטשת שמועלית בימים אלה בבכורה בבית צבי ברמת גן היא עיבוד בימתי לרומן והיא מפגן מרהיב של דמויות הזויות, גנרלים ורוזנים המשמרים עבר מפואר, אך כיום הם בשולי החברה, ובעיקר אווירה של תהייה, שחוק ודמע שבמרכזה עומדת דמותו של הרוזן - דמות מופלאה עם היגיון בריא ואידיוט בפני רואיו.
דוסטוייבסקי כתב את היצירה הספרותית כרומן בהמשכים וסופו הוא שני כרכים. חוקרי כתביו חשפו, כי הוא התקשה מאוד בכתיבת היצירה ואף ניסח שמונה טיוטות שונות לעלילה. גם לאחר שכבר הודפס החלק הראשון של הכרך הראשון, טרם ידע הסופר כיצד ימשיך הלאה.
דוסטוייבסקי מביע, בין היתר, ברומן הזה ביקורת נוקבת על החברה הרוסית והדרך בה היא פוגעת בערכי החמלה ואהבת האדם שאותו מייצג הרוזן מישקין.
העלילה נפתחת כאשר הרוזן מישקין, המכונה 'אידיוט', חוזר ברכבת, חסר-כל, מטיפול נפשי בשווייץ. בתא הנוסעים הוא נתקל ברוגוזין, דמות מפוקפקת שעשתה הון והלה מזכיר את שמה של נסטסיה, עלמה יפהפייה שעוסקת גם בקבלת תמיכה ממיוחסים בלבד, אך נועזת ושואפת לאהבת חייה.
הקטע ברכבת מוצג בפאתי הבמה ובשל העיצוב המיוחד של האולם, יוצא שבמשך כל הסצנה הארוכה, חלק ניכר מן הצופים בכלל אינו צופה בפניו של הרוזן, בעיה שיכלו לפתור אם היו מעתיקים את התמונה למרכז הבמה או מרחיקים אותה לאחור.
בשלב זה, העלילה מקבלת תפניות ובה אנו פוגשים טיפוסים שונים ומשונים, גבירות ועלמות חמד, כולם רוצים להתחתן, אבל לאהבה יש מחיר.
הרוזן מישקין, משום מה, מתחבר לרוגוזין העשיר והמאפיונר שבסופו של דבר נושא אומנם את נסטסיה לאישה, אך מוצא לה ייעוד אחר לגמרי.
למרות שהמחזה אינו מודרני, עוסק בתקופה שעברה מן העולם ושאינה מעניינת אותנו במיוחד - הוא אינו מליצי או כבד. להפך, הבמאי סלבה מלצב הצליח להפיק הצגה קולחת, מותחת, נוגעת ללב וגם מעלה חיוך. זהו עיבוד מודרני ותוסס שאין בו רגע דל. המערכה הראשונה היא שוצפת וזורמת בצורה מרהיבה ואילו המערכה השנייה שונה באופייה, מתונה ואיטית יותר. במקור המחזה אמור היה להיות יותר משעתיים. ניתן היה לקצר פה ושם ולהציג כשעה וחצי, ללא הפסקה.
מיכאל גמליאל מגלם את הרוזן מישקין, חסר הכל, אך העתיד לזכות בירושה גדולה. גמליאל מציג דמות מיוחדת של חלכאי, למך, אידיוט, אך למעשה הוא אדם חכם וטוב, תמים, אך יודע את נפש האדם. הליכתו וחיוכו, הרכנת פלג גופו העליון, מפיקים דמות מצוינת. נדמה שמיכאל גמליאל עשה בהצגה זו את תפקיד חייו, עד כה, והביצוע הוא אמין, משובח ובהחלט גם נוגע ללב.
גלי הראל כנסטסיה, העלמה שכולם מתחרים על חסדיה ועל הרצון להינשא לה, היא מצוינת. גלי, שחקנית מקצועית ונפלאה, מפגינה כישרון בולט של מימיקה, הופעה ונוכחות חזקה, משחק משובח ומוצלח. גלי מצליחה להפיק את המיטב מן התפקיד בצורה מושלמת.
חייקה מלכה כרוגוז'ין הוא שחקן טוב מאוד, בעל יכול דרמטית ומשחק כובש, גם בשיא השפלות שלו. שטף דיבורו הוא מדוד, בהיר ומובן.
אבי כהן כגנרל בדימוס איבולגין משחק היטב. הוא סוער ופרוע ושתוי. יושבי השורות הראשונות מתבקשים להיזהר כשהוא מדבר, שכן הם מסתכנים בקליטת נתזי רוק ופירורי אוכל. כהן הוא בריון של ממש ומשחקו המושלם הוא ביצוע מדויק של התפקיד.
שרלין חזיזה כאגלאיה, שגם היא רוצה להתחתן, מגישה משחק בולט ומצוין. היא קלילה ונאה ודיבורה קולח, היא זועפת וגם אוהבת, מיטיבה להגיש טקסטים בצורה נאותה ביותר. שחקנית מעולה.
יוני קצב כגאניה המזכיר שרוצה להינשא לנסטסיה משחק היטב, מדוד במעשיו, ברור בניסוחיו ומפגין ביצוע יפה.
אירית דקל כליזבטה, אשתו של הגנרל יפאנצ'ין, יודעת היטב להציג את דמותה של הרעיה ואמן של שתי הבנות. משחקה הוא יפה ומוצלח. מה חבל רק שעליה לנפח כל ערב את תסרוקתה למפל שיער נוסח הנסיכות הרוסיות מהמאה שעברה.
עוז ניסן כגנרל יפאנצ'ין זורם בטבעיות ומגיש משחק הולם וטוב.
הנוסח העברי של ההצגה הוא של מרק איווניר שידע לחלץ ממנה שפה קולחת, עניינית ואפילו עכשווית. העיבוד למחזה הוא של קטיה שושנסקי ויבגני אריה, שהעלו אותה לפני 18 שנה בתיאטרון גשר.
התלבושות התקופתיות שעיצבה אירנה שר הן מוצלחות ויפות.
דולב ציגל הפיק תאורה מתאימה וגור קורן וטמיר קופר אחראים למוזיקה המעניינת וההולמת.
אידיוט היא הצגה שראוי לצפות בה, היא חשובה ובוזקת אור על פלח קטן מתקופה שהייתה ואיננה, אך על נושאים שעדיין עומדים ברומו של עולם.
