קוראים יקרים, לא תאמינו, אבל נכנעתי. כן כן אני יודעת שאתם המומים, אבל החלטתי לשים את ראשי בידיו של איש מקצוע מנוסה (ולא, הכוונה אינה לפסיכיאטר, מה שאולי היה עדיף ויעיל בהרבה) ואיפשרתי לו להפוך אותי זוהרת, סטארית, בולטת בשטח ולסיכום - בלונדינית.
בטח תרצו לדעת כיצד השתנו חיי מאותו רגע גורלי. אז למעשה זה החל מביקור ספונטני שהגדרתי אותו כהתייעצות (לפחות לעצמי), אבל כמובן שברגע שנכנסתי בדלת, ידע הספר המנוסה שיש לו כאן הדיוטית בנושא השיער בכלל והצבע בפרט, ואני כחומר בידיו.
"אני רוצה רק כמה גוונים", אמרתי לו באסרטיביות. העיקר לא לפגוע בשיער. שינוי מרענן אך לא קיצוני. אז האדון נענה לבקשתי כמובן. רק כמה גוונים, כמה מאות שקלים, כמה שעות במספרה עם נייר כסף על ראשי ואינספור מחשבות קיומיות והנה זה נגמר ואני אישה חדשה, מלאת חיות, שובבה, נועזת ובעלת ארנק קל יותר.
הבטתי במראה ושאלתי את עצמי האם היה שווה? הרי עכשיו אני איאלץ לחזור לשם כל חודש-חודשיים ולעבור מחדש את כל הדרמה הזאת. הנחתי בצד את המחשבות המעיקות ונסעתי הביתה. בעודי עומדת ברמזור, הבחנתי בבחור חסון ברכב שלידי נועץ בי מבטים. האם זה בגלל הצבע החדש או שיש לי משהו בשיניים, תהיתי. הצצתי במראה ושמתי לב שאני לא מזהה את עצמי. מהמראה הקלאסי והשקט של ברונטית טבעית, הפכתי לפריכה לוהטת המושכת אליה תשומת לב כמו אש, אך האם זו תשומת הלב הנכונה? האם קהל היעד השתנה לרעה?
בעודי מחנה, כבר הבנתי את הטעות שעשיתי. הגעתי הביתה והכלב קיבל אותי בשמחת יתר ובהתרגשות גדולה. כנראה שהוא ממש, אבל ממש אוהב בלונדיניות. חיכיתי שבעלי (אדון 'אמרתי לך') ישוב מהעבודה ונדמה כי עברה שנה עד שלבסוף נכנס בדלת. "בואי תראי לי אותך", צעק בהתרגשות, כי ידע שהוא הולך לראות שינוי גדול ושחובה עליו מתפקידו להתלהב כאילו אני היפה בנשים. "יפה ממי", הוא אמר בחיוך. נראה שהתכונן כבר להגיב בחיוב לא משנה מה. אני, לעומתו, לא חייכתי. דרמטית מתמיד התחלתי לבכות והחלטתי שבלי כובע אני לא מוציאה רגל מן הדלת עד שהזוועה שעל ראשי תיעלם.
יום למחרת, לאחר לילה ללא שינה שבו החלטתי לסדר את הארון מחדש, לנקות את הבית, להכין קציצות ולכתוב קצת (וזה רק בגלל שהמספרה כנראה סגורה בלילה ברוב חוצפתה), ניגשתי בזעם הורמונלי למספרה. הספר לא נרתע. הוא כבר 28 שנה במקצוע, שלא לדבר על העובדה שיש לו בבית אישה וחמש בנות, ששתיים מהן הן תאומות בנות פחות משנה. האיש עשוי מברזל ואפילו הבכי ההריוני שלי לא שבר אותו. לאחר התייעצות, צעקות, דמעות, פרץ רגשי מוגזם ושתיית כמה כוסות מים, שכנראה הוכנס לתוכם חומר הרגעה, נפלה ההחלטה לצבוע את בסיס שיערי לצבע דבש אשר כמובן יעלה עוד כסף וכמובן "יוציא" את הגוונים "החוצה". כך נאמר וכך היה.
לאחר שעתיים יצאתי משם מפונפנת, רעננה ובלונדינית מתמיד. ניסיתי להדחיק את תחושת הכישלון. כן, נכנעתי ללחץ הבלונדיני. כן, שילמתי יותר ועשיתי יותר לשיער משתכננתי. כן, אני בלונדינית, אך זה גבה מחיר כבד מכיסי ומשיערי ומכבודי. האם זה משנה? העיקר שאני יפה וכנראה מעט טיפשה. אז לחיי הניצחון הנשי!