לא 200 אלף הצועדים הם שיביאו להחזרתו של גלעד שליט הביתה. גם לא ישיבה ממושכת של משפחתו באוהל-מחאה אל מול ביתו של ראש הממשלה. רק החלטה קרה, מרה, אמיצה ונחושה של ראש הממשלה, היא שעשויה לעשות זאת.
זוהי החלטה אכזרית מאין כמוה. איש, בוודאי, לא היה רוצה להיות בימים אלה בעורו של ראש הממשלה. גם לא בעורם של ראשי מערכת הביטחון, המשיאים לו את עצותיהם.
ללא ביטוח צבא, בכל העולם, ובכלל זה גם צה"ל, אומנם איננו חברת-ביטוח. על-פי ההיגיון הצבאי, חייל המגוייס לשורותיו מפקיד את גורלו בידיו, לשבט או לחסד. וכשהוא נופל, חלילה, בשבי, צריך, אכן הצבא לעשות הכל כדי לפדותו ממנו, אלא שלא בכל מחיר. זו גם הסיבה שבנימין נתניהו החליט ששחרורו של החייל החטוף איננו שווה את המחיר היקר מדי שייגבה תמורתו: שחרורם של רבי-מרצחים, עם דם על הידיים, שכבר נידונו לכמה מאסרי-עולם.
אז נכון שההיגיון הצבאי הקר שולל בתנאים שכאלה את שחרורו של גלעד שליט. אימת המחבלים השפוטים אינה מרפה מן המחשבה שלאחר שחרורם הם עלולים לחזור לסורם, ואת המחיר היקר הזה לא מוצדק, לכן, לשלם.
רגש והגיון ובכל זאת, במקרה המיוחד הזה, צריך הרגש לגבור על ההיגיון. גלעד שליט נמק בשבי החמאס, כבר ארבע שנים תמימות, לא משום שחצה ביוזמתו את קווי האויב. הוא התגלגל לשם בשל מחדל נוראי של אלה שעמדו בראש מערכת הביטחון הישראלית, ועל כן אין הוא צריך לשלם את מחירו. במחיר המחדל הזה צריכים לשאת אלה ששלחו אותו למשימתו הצבאית - אקטיבית או פסיבית, ככל שתהיה.
אז עכשיו צריך ראש הממשלה לחרוק שן ולחזור בו מהחלטתו הקודמת, גם אם קודמו, אהוד אולמרט, הוא שאחראי לפאשלה הנוראה. האחריות היא, בסופו של דבר, שילוחית ואין להימלט ממנה, גם אם מחיר השחרור יהיה, חלילה, אכזרי וכואב.