רבות דובר על ההגמוניה השמאלית בתקשורת ונדמה שעכברי הימין מתחילים לצוץ מהחורים. מהבור העמוק בו היו נתונים אנשי תקשורת מהצד הימני, אותו חפרה התקשורת מקום המדינה, מתחילים לבצבץ כישרונות בעלי אידיאולוגיה. מה קרה מה"נמחק ל
חיים יבין את החיוך" של בגין, דרך "הם מפחדים" של נתניהו, ועד דרך הביטוי של
"לאטמה", שבמקום למחוק ולהפחיד - מעדיפה לפוצץ את הבלון הנפוח, כלשונם.
שמאלנים לא אנונימיים הדעה הרווחת כי אנשי שמאל הם אינטלקטואלים הייתה באוויר שנים רבות. מאז "המהפך" של 77', לא רק המזרחיים יצאו מהחורים, אלא גם אנשי תקשורת, פרופסורים, אינטלקטואלים עם כיפה שמזוהים עם דרך הימין. אבל אפילו האינטלקטואל שבאינטלקטואלים, פרופסור
שלמה בן-עמי, איש מפלגת העבודה לשעבר, לא הסתיר את אכזבתו מ"בריחת המוחות" ממפלגת העבודה עוד בשנות ה-80'
1:
- "האינטלקטואל, כמעט על-פי הגדרה, הוא ספקן ואינו מסוגל להיות חסיד שוטה. בעולם כולו נוטה האינטליגנציה לשמאל, חוץ מאשר בצרפת במידה מסוימת. בשאר ארצות אירופה ובארה"ב האינטליגנציה היא 'שמאלית' - אינטלקטואלים אינם מסתנוורים מהנהגה... הם אינם מסוגלים לפולחן אישיות. האינטליגנציה בישראל נטתה תמיד לשמאל, אך הבחינה בבוסיזם, בהשתלטות אוליגרכיות ובשחיתות; לכן תמכה בשמאל בעירבון מוגבל בלבד. ב-1977 היא מימשה את ספקותיה. חלק ניכר מהאינטליגנציה הצביע ד"ש וכך הביא למפלת השמאל".
חכמי השמאל התאוששו מהשחיתות ומהבוסיזם, נטשו את ד"ש וחזרו למונופול החוכמה, הספקנות והכישרון של השמאל הנאור "שאינו מסוגל לפולחן אישיות", כפי שהגדיר בן-עמי.
התחושה שלשמאלן המתקדם מותר הכל, בעיקר בגלל האפשרות לפרוס את משנתו בתאי התקשורת, נעוצה בהגדרה הבאה: השמאל הוא מתירני ולכן מתיר לעצמו הכל - לכן אין לו סיבה להיות אנונימי.
כך הסטירה היא תמיד שמאלית, הסאטיריקנים נוטים לשמאל, "כמעט בהגדרה", אם נשתמש בציטוט של פרופ' בן-עמי. ההגדרה השמאלית מתקיימת בתקשורת; מכיוון שהשמאל הפוסט-מודרני התנתק מהיהדות, יותר קל לו - אין לו עכבות, ולכן טבעי יותר לשייך את הסאטירה היום לסאטירה שמאלית - למרות שלא תמיד אנשי שמאל קלאסי יוצרים אותה - אלא אלה ששכחו מה זה להיות יהודים, אלה שבשבילם להיות ישראלי זה מספיק; היום זה מזוהה כ"שמאל" - לא לחינם מותג ה"שמאל הלאומי" כלאומי; כיום לאומיות וימין חד הם, לפחות כך זה נתפס, ואנשי השמאל אובדי עצות "איך להחזיר" את הלאומיות לשמאל... ניסיון משונה בפני עצמו, הרי אובדן הלאומיות של השמאל התרחש בעיקר כתוצאה ממה שהיה המשך להינתקות השמאל מהציונות,
כפי שהוא עצמו הגדיר אותה כמה שנים לפני כן. שיא ההינתקות אירע ב"מאורעות אוסלו", שהתבטאה כהפניית עורף לחברה הישראלית, שבשבילה אש"ף היה סדין אדום, כפי שאני מגדיר את התהליך הפולחני כתהליך ההרסני-עצמי הקשה ביותר מאז ה' באייר תש"ח.
לאטמה - "הביטוי ההפוך" התעוררות חוגי הימין, לרבות אנשי תקשורת אנונימיים, באה כתוצאה ממשהו. התחושה שהתקשורת מגויסת - ולא לעם, מתורגמת לדיבורים, למעשים ובעיקר להלך רוח. משהו קרה מאז "הר הבית בידינו" ב-67', ל"שני הצדדים" ב-93', "צה"ל טוען" באינתיפאדת 2000. התקשורת "לא לוקחת צד", אך למעשה לוקחת גם לוקחת. התחושה שזה שלהם חזקה יותר מכל ציטוט או "פליטת פה" של ירון לונדון,
אמנון אברמוביץ',
רזי ברקאי,
יעל דן,
רינו צרור ו"החברים מהתקשורת", כפי שאמר האחרון בדיון על פיצול סמכויות היועץ המשפטי ל
ממשלה. צוות לטאמה הוא דוגמה מצוינת למלחמה בתקשורת. מלחמה אלגנטית, כשרונית, פוגעת בול בפוני של התקשורת הישראלית, הממלכתית, המתנשאת, שלא עושה את תפקידה, אלא שומרת על תפקידה כפי שהיא רואה אותו לנכון.
כך תיארה עורכת האתר לאטמה, קרולין גליק, את התהליך שהביא אותה ואת חבריה להקים את לאטמה (מובא מתוך האתר):
- "האתר הוקם לאחר ששיחות סלון רבות שלי ושל חברים שלי, במשך שנים, הסתכמו בכך שהתקשורת בישראל כושלת בתפקידה בצורה שנעה בין המגוחך לנפשע. תראי, תקשורת היא לא בידור אלא ענין רציני מאוד. כדי שחברה דמוקרטית תוכל להתקיים ואזרח יוכל לבחור בחירה רציונאלית הוא חייב לקבל מידע שוטף ואמין בזמן אמת על המערכות השלטוניות שלו ועל המציאות הביטחונית, כלכלית, מדינית וכוליי. בארץ זה לא קורה. יש המון דברים שלא מדווחים לנו ומה שכן מדווח, מדווח בצורה חלקית ושגויה".
בכדי להבין את הניכור, די להביט בפניו של ירון לונדון, בסרטון המובא בסוף מאמר זה. המילים מדברות בעד עצמן. קירשנבאום, באי-נוחות, מודה שזהו ביטוי הפוך לביטוי הקיים בתקשורת:
"זה נראה יפה מאוד... ובעיקר זה לגיטימי... טוב שיש גם ביטוי הפוך... יש בעיה שהחברה האלה שעושים את זה, לא תמיד מסכימים לפלורליזם"... גליק מחייכת בנוחות רבה. לונדון: "כל-כך מוכשרים בעלי השקפות ימניות...?" תחליטו לבד, אם זה היה בצחוק: