ממצאי ועדת איילנד אינם מרעישים, כמו אירועי המשט עצמו. היו תקלות, אבל לא ברמת הקטסטרופה שניבטה אלינו ממסכי הטלוויזיה ומכותרות רוב העיתונים ששידרו אווירת מלחמת יום כיפור. באופן כללי עולה כי המשימה בוצעה. המשט נעצר ושום ציוד לא עבר ישירות לחמאס בלא בדיקה.
בתחום המודיעין לא נאספה אינפורמציה מספיקה ביחס למארגני המשט מה-IHH (שממש השבוע הוכר כארגון טרור והוצא מחוץ לחוק בגרמניה), בעיקר כי לא השקענו בתשתית מודיעינית בטורקיה, שנחשבה ידידותית לנו.
גורם בכיר בסביבת ראש הממשלה אמר לי שעוד מוקדם לדבר על שינוי קונספציה ביחס לטורקיה, שכן הדברים תלויים שם במשאל העם על החוקה ובבחירות ביולי הבא. עם זאת, החשיבה ביחס לטורקיה אינה רק אתגר ישראלי אלא אתגר לאירופה ולארה"ב גם יחד. אם טורקיה רואה עצמה חברה בנאט"ו ומבקשת ליהנות מיתרונות המערב - כיצד היא חוברת למדינות "ציר הרשע" כאירן וסוריה, ותומכת גם בחמאס ובחיזבאללה?
ומה באשר לתקשורת הישראלית? מדוע עד לאירוע האלים נחשפנו בעיקר לדיווחים אוהדים וחלביים בנוסח "משט שלום" וכדומה? האם התקשורת הישראלית רק מדבררת את מושאי הסיקור שלה ללא ביקורת? בכלל, כדאי להשוות את דוח איילנד עם הדוח הקטסטרופלי שהוציאה התקשורת מיד עם פרוץ אירועי המשט. אולי אז נקבל בפרופורציה הנכונה את הדיווח החדשותי שפעמים רבות אינו אלא פוליטיזציה במסווה.
במקרה של התקשורת הישראלית לא מדובר בכשל מודיעיני אלא בהזדהות פבלובית עם כל גוף הטוען שהוא "פעיל שלום". די למילה "שלום" שתותז לחלל האוויר כדי שלא מעט עיתונאים ילכו שבי אחר ההגדרות השקריות של מושאי הסיקור שלהם במקום לבקרם.
דוח איילנד אינו מפתיע, שכן כל בר-דעת ראה כבר אז את הדברים: ההחלטה לעצור את המשט הייתה נכונה - אי-אפשר היה לאפשר העברת ציוד לחמאס ללא בדיקתו קודם; וגם תגובת חיילי השייטת הייתה ראויה וטובה. שתי ההחלטות - הן של הממשלה והן של החיילים בשטח - היו פעולות טבעיות של הגנה עצמית. עם זאת, היה צריך לבדוק את הדברים - לא לשם הדחה או עריפת ראשים, אלא כדי ללמוד להבא.
כמה פרשנים קבעו כי המשט ההוא השיג את מטרתו - "ריסוק המצור על עזה", אולם הדברים אינם מדויקים, שכן נכון הוא שהסגר האזרחי הוקל, אבל הסגר הצבאי נותר בעינו בכל הקשור לפיקוח על הכנסת אמצעי לחימה לרשות החמאס.
מה באשר לחלק שאיילנד לא דן בו, אני שואל את הגורם הבכיר, החלק של הדרג המדיני (שנמסר לוועדת טירקל) - במשט ההוא נטען שאהוד ברק מידר את שרי הממשלה והמועצה לביטחון לאומי, ולא אבה לדון במה שנראה אז כעניין פשוט - האם הדברים תוקנו?
התשובה שקיבלתי חיובית. מאז האירוע על ה"מאווי מרמרה" השתנו הדברים ונערכו דיונים מקדימים במל"ל ובקבינט לא רק ביחס למשט הלובי, אלא עוד ביחס למשט הקודם, ה"רייצ'ל קורי".
האמת היא, תהיתי, מדוע דוח איילנד לא הספיק, מה פשר הבחישה המתמדת הזאת באירועי המשט ומדוע באמת צריך את ועדת טירקל? אכן, אני נענה, לא היה רצון (וגם לא צורך) בוועדת חקירה נוספת. הדרג הצבאי והמדיני מעוניינים בהצלחת מבצעים כאלה ולכן האינטרס להפקת לקחים הוא גדול. אין צורך ממשי להדיח מישהו, שכן לא נעשו כאן טעויות קולוסאליות אלא כאלה שיש ללמוד מהן.
אבל המערכת הבינלאומית לחצה עלינו וגם ארה"ב לא גיבתה, לכן מינוי הוועדה הוריד במקצת את הלחץ. אין לשכוח גם את הלחץ הפנימי בישראל מצד גורמי אופוזיציה בגיבוי תקשורתי מאסיבי, המעוניינים לנגח את הממשלה ולהציגה כמי שאינה מסוגלת למשול.
שלא כדברי אי-אלו פרשנים, הסיטואציה כיום, בנוגע ליחס שבין הדרג המדיני לצבאי - האם הוא מוביל או מוּבל - אינה דומה לזו של מלחמת לבנון השנייה, שכן סביב נתניהו נמצאים שרים שהיו אנשי צבא ומודיעין בכירים. משום כך, דווקא החיכוכים והוויכוחים בין חברי השביעייה מבטיחים לא רק דרמות פוליטיות אלא גם סיעור מוחות מתמיד.
