הביבליותרפיה ואני

בגיל 17 הייתי הסטודנט הכי צעיר באוניברסיטה העברית, כשהמקצוע הראשי שלי - כלכלה - ממש לא עניין אותי. פשטתי על הספרייה הלאומית, ובערבים הארוכים והבודדים קראתי את כל מחזות שקספיר, למדתי גרמנית בשביל לקרוא את גתה במקור, ספרדית בשביל לקרוא את סרבנטס במקור, קראתי את הרומן הראשון שלי בלדינו במכון בן צבי, עשיתי לי רשימה של כל הסופרים והספרים החשובים בתרבות העולמית לפי ארצות, תקופה וחשיבות, והתחלתי לקרוא לפי הסדר כל ספר חשוב שנכתב אי-פעם בספרות העולמית. אני עדיין ממשיך במסע שאין לו סוף. בתל אביב של אמצע שנות השישים אפשרויות הבילוי של אקדמאי דלפון היו מצומצמות למדי. דיסקוטקים, הצגות וקונצרטים עלו הון, לכן נרשמתי לספריות של מכוני התרבות של ארה"ב, אנגליה וצרפת, למדתי איטלקית וקראתי את מורביה, התחלתי לבנות לי ספריית תקליטים עם יצירות של באך, בטהובן ושופן (מוזיקותרפיה) ושמעתי בלי סוף את האופרה ריגולטו עם אותן עלמות חן שהעדיפו בילוי איכותי על פני אלביס והחיפושיות. בספרות הרחבתי את היריעה לקאמי, עגנון, שמיר, פלובר, בלסקו איבניז בספרדית, אריך מריה רמרק בגרמנית, קפקא ודוסטויבסקי. חלפו עשר שנים ואני מצוי במאבק איתנים עם מנכ"ל נפוטיסט הרוצה להשתיל מעל ראשי ידיד אישי מהצבא, למרות שהוא כבר היה הבוס שלי בעבר ונכשל בתפקידו. אני מתפטר עד שיבוא מנכ"ל חדש ומתגבר על התסכולים שלי בקריאת מחזות. אני קורא את כל כתבי רסין, מוליר, קורניי, ארתור מילר, איבסן, טנסי ויליאמס, אנוי, צ'כוב, ברכט בגרמנית, לורקה בספרדית. אחרי שאני מאבד את מרבית חסכונותיי בהונאה אתית של חברות-ענק שנוהלה על-ידי חבריי הטובים ביותר, אני יושב לי בגינת ביתי בשנת 1997, מתוסכל בצורה קיצונית כאשר כל מאמציי להילחם באילי ההון ובמנכ"לים המושחתים עלו בתוהו. אחרים במצב זה משתגעים, מתגרשים, מהגרים, מתאבדים או מצטרפים ל"בכחנליה" של השחיתות. אני מעדיף לקרוא את האודיסיאה של ידידי הוותיק הומרוס. ולפתע באה לי הארה - מה שקרה לי מזכיר את מסעו של יוליסס הנלחם בפוסידון ובמשך 18 יום אני כותב מחזה, אודיסיאה מודרנית ההופכת מאוחר יותר לרומן (ריפוי ביצירה). אני מתחיל לעסוק באתיקה בצורה אקטיביסטית, כותב תיזה לדוקטורט, ספרי מחקר אקדמיים, אך במקביל לפעילותי, פרנסתי מגיעה לשפל, כאשר הכנסתי בשנת 2001, שבה מתפרסמים שני ספרים אקדמיים בהוצאת קלוור בארה"ב ורומן אתי בישראל, יורדת ל-640 יורו לשנה על הרצאה שנתתי באינסאד, אחרי שזו הייתה בעבר לא פעם הכנסתי היומית. אני משקיע את זמני בקריאת ספרי אתיקה מאריסטו ועד מונקס, לימוד ארבעים שפות על-מנת להיחשף לתרבויות האירופיות בשפת המקור, וכך אני קורא את "אויב העם" בנורבגית, אמאדו בפורטוגזית, שלום עליכם ביידיש (ביידיש זה תמיד יותר טוב...), ספרים באינטרלינגווה, רומנית, פרובנסלית, קטלנית, סטרינדברג בשבדית, וממציא תרפיה חדשה לינגוויסטית, התעמלות למוח בלימוד שפות. בשנת 2006 פורצת מלחמת לבנון השנייה, האוניברסיטה מושבתת, אנחנו מבלים במקלטים בעוד ראש הממשלה מארח את חבריו אילי ההון, הרמטכ"ל מוכר את מניותיו ביום פרוץ המלחמה ובאותו היום שר המשפטים נושק נשיקה צרפתית לוהטת את אחת העובדות בניגוד לרצונה. איך מתגברים על התסכולים? אני בוחר להשלים את לימודי שלושת השפות הקשות ביותר שאי-פעם למדתי ונתקעתי בהן כל פעם מחדש - רוסית, ערבית ויוונית. וכך אני קורא מאז בקצב של עמוד לשעה (עם תרגום) את "אנה קרנינה" ברוסית, "זורבה היווני" ביוונית ונגיב מחפוז בערבית. ובבוא יומי, כאשר נגיע למשבר האולטימיטבי והמלאך גבריאל יקרא לי לספרייה דלמעלה, אשא ואתן עימו על-מנת שיאפשר לי לפחות לסיים לקרוא את אלפי הספרים, המחזות, הביוגרפיות וספרי ההגות בחמישים השפות שטרם קראתי בספרייתי דלמטה. ומי יודע, אולי הוא יתרצה וייתן לי להשלים את מכסת 120 השנה הדרושה לי על-מנת להשלים את הביבליותרפיה, מוקף באשתי האוהבת, ילדיי, נכדיי וניניי, שכולם קוראים כמוני בשקיקה ספרים להנאתם. וכאשר ארפא סופית באמצעות הקריאה אהיה מוכן להצטרף לחבריי האהובים - איבסן, זולא, הוגו, טולסטוי וברכט.