בימים אלה, בהם מתקרב יום-השנה החמישי לַגירוש מֵעזה וּמצפון השומרון, הוא יום-השנה החמישי של "
כּן יְגָרֵשׁ יהודי יהודי!", עברתי שוב על השיר שכתבתי אז - בַּיּמים הטרופים של לפנֵי... בְּימים מלאֵי תקווה, אך נודפֵי יאוּש...
לפני הגירוש היה זה שיר האמור לחזק, לדרבן, להראות מה היא החולשה בָעם שהביאה למצב הנורא ואשר - אם אך נשכיל לתקן - תוביל אותנו לפתרון... ושאר מחשבות תמימות.
לאחר הגירוש, הוספתי את המילה "פנטזיה" והשיר הלוחם הפך לקינה. אכן, רובנו איבדנו הרבה מאוד תמימות באותם ימים.
בימים אלה, של רמזים - ויותר מכך - לאסון דומה המתרקם לו בשקט-בשקט, דווקא צץ בראשי הרצון - והצורך - להסיר מהשם את המונח "פנטזיה", להחזיר את השיר
הלוחם ולקוות שאולי הפעם יביא תועלת, כאשר הוא חובר לניסיון וללקחים. אך את המונח הזה, "פנטזיה", יסיר כל אדם בעצמו; כל אדם המוכן לחזור אל השיר הלוחם ולהאמין ששיר זה אינו מייצג כל "פנטזיה". אנוכי וביתי כבר הסרנו את ה"פנטזיה". ואתם?
נראה שלתמימות - כמו לכולנו לפחות פעם בשבוע - ישנן בכל זאת נשמות יתרות.... וטוב שכך!