בית המשפט בפתח תקוה פסק ביום רביעי (14.7.10), שהוא מקפיא את צווי ההריסה בכפר דהמש שבין לוד לרמלה. כן הורה בית המשפט לוועדה המחוזית לתכנון ערים להבהיר בדיון, שנקבע לעוד שלושה חודשים, ב-12.10.10, מספר לא מבוטל של סוגיות תכנוניות, שבגינן הוגשה הבקשה לבצע צווי הריסה. כך נדחתה ההחלטה להתחיל בביצוע צווי ההריסה.
למעשה, קיבל בית המשפט את בקשת תושבי דהמש, שתיבחן באופן רציני תוכנית המתאר, אותה הגישו התושבים לוועדה המחוזית. תוכנית מתאר עליה שקדו אדריכלים, שהתגייסו לסייע לתושבי דהמש, החיים כבר שישים ושתיים שנים ללא תוכנית מתאר.
חיים ללא תוכנית מתאר פירושם שלילת הזכות הבסיסית של אדם לבית. גידול מספר התושבים במשך שישים ושתיים שנה, שהגיע כבר לכשבע מאות איש, כופה על התושבים לחיות על אדמתם, אבל בלי אישורי בנייה.
חיים במדינה שגזרה על שבע מאות אזרחים לחיות ללא זכויות בסיסיות. מדינה שרושמת אותם בתעודות הזהות כתושבי העיר רמלה, אבל העיר רמלה אינה מכירה בקיומם. אינה מספקת להם שירותים בסיסיים כמו פינוי אשפה, מוסדות חינוך, הסעה לבתי ספר. והחמור מכל - ועדות התכנון אינן מאשרות להם להקים מבנים למגורים. רק בלחץ בית המשפט העליון נאלצה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לעיין בתוכנית המתאר, שהגישו התושבים, מה שלא עשו רשויות המדינה במשך שישים ושתיים שנים.
ההחלטה של בית המשפט בפתח תקוה היא בהחלט משמחת. אך למעשה בשלב זה יש לראותה כדחייה של הגזרה. הייתי מוסיף שמול התעמרות ופגיעה קשה של שררה שלטונית בתושבי כפר דהמש
התייצב בית המשפט כמגדל אור, שלבו פתוח להקשיב למצוקת התושבים, לאפשר להם ולעורך דינם להציג את מבוקשם, ולא פעל באופן בוטה, מזלזל ופוגעני, כפי שנהגה הוועדה לתכנון ערים .
אני שואב נחת מהעובדה, שיהודים רבים באו להזדהות עם תושבי הכפר הערבי דהמש במאבקם לממש זכות בסיסית לבית, אותה שוללות מהם הרשויות. הפגנת המאות של יהודים וערבים, שצעדה ברחובות רמלה היא ביטוי לחשיבותה של סולידאריות. כי מי שעומד מאחורי ההתעמרות באוכלוסיה ערבית חלשה בכפר דהמש, עומד גם מאחורי צווי ההרס והפינוי של בתי אוכלוסיה יהודית חלשה בכפר שלם בתל אביב.
