המשותף לשני המקרים, למרות הזירות השונות וסדרי הגודל המשתנים הוא בכך שהשחקנים מתנהלים לפי אותו תסריט ידוע מראש, כזה המספק לאויב יתרונות טקטיים אותם הוא ממהר לנצל. המפתח המוסרי לפיו נכתב התסריט מכונה אלטרואיזם.
העיקרון שביסוד האלטרואיזם הינו כי לאדם אין זכות להתקיים למען עצמו, שירות לאחרים הינו ההצדקה המוסרית לקיומו, הקרבה עצמית, נובע מכך, היא המעלה והערך הנעלים ביותר. כאשר מיושמת שיטה מוסרית זאת במדיניות-חוץ ונכתבים לפיה כללי ניהול המלחמה, מתקבלים עקרונות
"המלחמה הצודקת". שורשיה של גישה מוסרית זאת נעוצים בכתבים הנוצריים של אוגוסטין, אשר ביקש לברר כיצד ניתן ליישב את ההכרח במלחמה עם הציווי הנוצרי "להפנות את הלחי השנייה". תשובתו של אוגוסטין הייתה, כי אדם יכול להשתמש בכוח שלא על-מנת להגן על עצמו אלא להגן על שכנו. כך הפך אוגוסטין את המלחמה למסע צדקה וסיוע סוציאלי.
את הניתוח המוסרי הזה אימצו מנהלי המדיניות וכותבי המדריכים הצבאיים המודרניים בתקופתנו. בספר "מלחמות צודקות ולא צודקות", המשמש כמסד המוסרי לתורת הלחימה המערבית, כותב המחבר, מיכאל ואלצר:
- "חייל חייב לכוון היטב למטרתו הצבאית ולהימנע ממטרות לא-צבאיות. הוא יכול לירות רק אם השיג טיווח ברור באופן סביר; הוא יכול לתקוף רק אם התקפה ישירה אפשרית... הוא אינו יכול להרוג אזרחים רק משום שהוא מוצא אותם בינו לבין אויביו... ההסתפקות באי כוונה להרוג אזרחים היא פתרון קל מידי... מה שאנו מחפשים הוא סימן חיובי כלשהו למחויבות להצלת חיי אזרחים... אם הצלת חיי אזרחים משמעותה סיכון חיי חיילים אנו חייבים לקבל את הסיכון".
המוסר האלטרואיסטי התקבל והתבסס כאמת מידה לצדק בישראל ובעולם המערבי, ואיש אינו מעז לפקפק בו או להקים ועדת חקירה פילוסופית אשר תבחן את מקורותיו והשלכותיו. אויבינו, המזהים נקודת תורפה זאת, אינם מהססים לנצלה. זיהוי מפתח החולשה המוסרי על-ידי האויב, במודע או שלא, הוא שהוביל לנפילת אימפריות, מרומא העתיקה ועד לממלכת האינקה אשר נקטפה כפרי בשל על-ידי קבוצה קטנה של פולשים ספרדיים.
השאלה התלויה ועומדת היא האם נשכיל לזהות את המפתח המוסרי שלנו כנקודת תורפה המאיימת על קיומנו או שמא נמשיך לספק תחמושת תעמולתית, נזין ונכלכל את אויבינו תוך שאנו ממשיכים לשחק את תפקידנו במחזה שתוצאותיו הטראגיות נכתבו בדפי ההיסטוריה וידועות מראש.