שילוב " תרבות ישראל" , במסגרת מערכת החינוך היא הבשורה האחרונה שעליה התבשרנו באחרונה במסגרת החשיפה הרבה שלה זוכה המשרד באחרונה , ולא כולה מחמיאה. "תרבות ישראל" הוא מונח רחב מאוד, אבל אני מניח שהכוונה היא לערכי היהדות במובנם המקובל, ערכים שתרבות ישראל אמורה לשאוב מהם, קרי יהדות. לדידי,במדינה שלנו בכלל ובמציאות הקיימת בפרט- בראש סדר העדיפויות של מערכת החינוך חייב לעמוד ערך האדם כמי שהוא נושא ונשוא התרבות. ליתר דיוק: האדם ומקומו בחברה מתוקנת. מדובר במה שקרוי "דרך ארץ" בעגה של העם היהודי. הכוונה לא לחברה שמתחזקת את כביש חוצה ישראל, כביש מספר 6 , אלא נתיב שעובר בנפש העם, והוא חייב להתחיל בגן הילדים. זאת תהיה רפורמה.
באלפיים שנות גלות, הדבק שהחזיק את העם היהודי בפזורות השונות,לא הייתה רק הדת. בסמינר מיוחד שנערך ב-2005 מטעם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית וביה"ס ללימודים מתקדמים בהשתתפות אנשי אקדמיה ותקשורת בכירים הסתבר כי הגורמים היו רבים,וביניהם מערכת תקשורת מדהימה בין הקהילות מאז הגלות, וביתר הדגשה בעידן של טרום ימי הביניים,הזדהות ופעילות למען קהילות במצוקה( פרופסור מנחם בן-ששון: תקשורת בגולה היהודית: יהודי ארצות האיסלאם ברשת אחת), תמיכה חומרית ומוסרית לקהילות נזקקות, כולל מגביות לסוגיהם,( פרופסור ישראל ברטל - שתדלנות מסורתית ועיתונות מודרנית)העברת שירים ופיוטים באמצעות שליחים שונים, מטעם גופים או מטעם עצמם( פרופסור חווה טורניאסנקי: חדשות בחרוזים) . וכמובן האנטישמיות שהיוותה גורם מלכד למאבק נגדה.
אשר לדת , התפילות בעברית היו השפה האוניברסאלית של העם. מסורת החגים, הגדת פסח שהיא הפרסום הנפוץ ביותר, גדול יותר מאשר התנ"ך. ( פרופסור מנחם בלונדיים- הגדה של פסח בתקשורת הזמן והמרחב): כול אלה היו התמוכות של בניין העם. אבל הדבר הגדול המשותף כמעט לכול העם הייתה ה"גירסא דינקותא". הלמידה מגיל צעיר, אשר הודות לה בקרב היהדות לא היו כמעט אנאלפביתים. שכן כדי ללמוד דת ומסורת צריך היה ללמוד את השפה. ואכן זה הדבר הראשון שנלמד ב"חדר" היהודי.לצד השפה נלמדו מגיל צעיר הלכות "דרך ארץ".
ואגב, התורה, שאובנה במידה רבה על-ידי ההלכה, היא מן הסתם הקודקס הקונסטיטוציוני הראשון של כול תחומי החיים. החל מחוק,משפט וצדק ומוסר וכלה בענייני חברה,כלכלה,היגיינה ומה לא. אבל כדי ללמוד את הנקרא, צריך לדעת לקרוא. כדי להבין את המשמעויות החברתיות והאנושיות שבו, צריך ללמוד אותם ובקונטקסט זה לשלבם.אני שנולדתי וגדלתי בבית חרדי,רוצה לשמור על ה"ידישקייט" אף שהשואה הפכה אותי לחילוני.אבל לא בכפייה, ולא ברוח הקנאות הדתית הישראלית שרוצה לכפות עצמה עלי, ואשר רבים בקרבה יודעים פחות ממני על תורת ישראל ומסורתה. זאת לא דת. זאת פוליטיקה דתית בהכשר נטוריי כסאות חילוניים בממשלה קואליציה. הרבנות הראשית שלנו השפעתה מועטת והיא קובעת הלכות תחת המטריה החילונית של הממשלה והקואליציה. דוגמה אחרונה נושא הגיור שמהווה סכנה של פילוג בעם.
במקביל לשיר שכתב ביאליק על " המתמיד" הושר בבתי ישראל השיר על ה"חדר הקטן" שיר שעליו גדלתי, שיר האָלף' בית. העברי. לפני כמה שבועות ערכנו במשפחה כנס של הדורות, שרידי השואה, חוויה מיוחדת במינה, שהוכיחה את כישלונו המוחלט של חזונו של היטלר על ה"פתרון הסופי". ארבעה דורות היו שמה מהם שעוסקים בכול תחומי החיים, מדינה, משפט, מדע, טכנולוגיה, אמנות, ספרות, תקשורת ועוד - במדינת ישראל. בהקשר זה הוזכר "החדר" היהודי, האולפן הראשון של השפה העברית ושל ידע. ואף הושמע השיר " חדר קטנטן" מאת מרק וורשבסקי.(אשר מושר בין היתר על-ידי חווה אלברשטיין) ה"החדר" היה החממה הראשונה לשיעורי אזרחות, ללימודי מנהגים נאותים כמו
כבוד לזולת ,נימוסים, כיבוד אב ואם, ניקיון הסביבה והגוף - דרך ארץ. ודי היה שמבוגר יפנה לילד: "דרך ארץ"- בני! שזה יבין במה המדובר.
"דרך ארץ" מה היא "המושג: "דרך ארץ קדמה לתורה" מורה לנו שבהעדר דרך ארץ לא ניתן לרכוש את חכמת היהדות. נשאלת השאלה: מדוע? והרי רכישת ידע בתחומים אחרים אינה מותנית בתנאי זה? התשובה היא שהתורה אינה מדע ככל המדעים, אלא הוראת דרך חיים לאדם מישראל, כדי שעל ידה הוא יתעלה, ודרגתו הרוחנית תשתפר. כאשר האדם אינו מחונן בדרך ארץ, אין לתורה שהוא לומד על מה לחול.
יסודן של הליכות אלו מצוי בעומק מהותו של כל יהודי. מעבר לכך, רעיון זה טבוע במעמקי המצוות עצמן. הליכות אלו נובעות מהדעת שמקורה בצלם האלוקי אשר הוענק לאדם בעת בריאתו.
בהעדר יחסי אנוש ודרך ארץ, חסרה ופגומה היא הצורה הרוחנית של האדם, ואם אדם אין כאן, למי תינתן התורה? (ההדגשה שלי. צ.ג)
עיקרון דומה הננו מוצאים בדברי הנביאים. הנביאים משרישים בנו את הידיעה האמיתית שלא יתכן שאנשים יעשו ככל העולה על רוחם - יפשעו במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחברו, ויחד עם זאת יביאו קרבנות לבית המקדש, כאילו מתיימרים לפייס את הקב"ה בכך או כדי להרגיע את מצפונם. התורה האלוקית לא תחשב למקוימת בשלמותה, אלא לאחר שלמות החוקה החברתית והשכלית. אדם שהחסיר מדרך הצדק, מה לו להביא קרבנות?
כאמור, שכלו של האדם, דעתו ותבונתו מחייבים יחסי כבוד כלפי הבריות, הליכות דרך ארץ ומידות טובות. דרך זו היא דרך המלך המובילה אל התורה שהיא מסגרת החיים, אשר הוענקה לנו על-ידי בורא עולמים.
מתוך Arachim.org בהקשר זה עד כמה הפכפכה, פרדוקסאלית, פָרודית, נראית תמונה של אדם חשוד ברצח- במערכה א' כשהוא גלוי ראש, ואילו במערכה ג' כעבור כמה שבועות האיש צימח זקן וחובש כיפה גדולה. לנו יש סטטיסטיקות כמה פלשתינים ששוחרו על-ידי ישראל חזרו לסורם. אין סטטיסטיקה כמה פליליים חזרו בתשובה וכמה :"חוזרים בתשובה" חזרו לפלילים. גם החזרה בתשובה היא מעין מניה בשוק הדתי. קונים אותה בזול ומוכרים אותה ביוקר. אני זוכר( כמובן מלימודיי ילדות) שבהקשר של הכאת "על חטא" ביום הכיפורים, אמרו חז"ל:
"אחטא ואשוב,אחטא ואושב - תשובתו לא מתקבלת". כלומר אני יכול לעשות כול ימות השנה כל מיני נבָלות, שכן ביום הכיפורים הכול ייסלח. זה לא הולך.אני רואה בכך חלק מלימודי האזרחות שקודמים ללימודי "תרבות יהודית". אלה לא נלמדים מספיק, לצערי גם לא בבית. היות בן אדם, קודם לדת. שכן, מי שאינו בן אדם במלוא משמעות המילה- הדת,במובנה הרחב, היא כסות שווא או שהיא מעוותת.
היהדות כפי שמקובל לראותה בדתיות וכפי שמשתקפת היום , בעיקר בקרב הדור הצעיר, היא זאת של הקנאים בכלל והפורעים במאה שערים וגבעות י"ש בפרט. תנועה כמו חב"ד, שהיא התנועה החסידית היחידה שבאופייה מיסיונרית, מתקבלת טוב יותר בשל ההשקעה הגדולה שלה ביחסי ציבור, שטיפת מוח בדרכי נועם, והעובדה שיש לה מוקדים בכול העולם, במקומות המרוחקים ביותר שאליהם מגיעים התרמילאים הישראלים. עד כדי כך היא פופולרית שהמגזין האמריקני Newsweek הגדיר אותה כתנועה הדתית המשפיעה ביותר בארה"ב. לדעתי גם זה חלק מן החשיפה התקשורתית שלה.הקהילה השמרנית והרפורמית, החלק הארי בארה"ב, יש להם השפעה גדולה לעין ערוך, גם על הקהילה היהודית וגם על ההנהגה האמריקנית..אני לא מתייחס לחלק הפסיכולוגי של "החזרה בתשובה" בחזקת אסקפיזם, כלומר בריחה לשטח מקלט.היהדות אף פעם לא נטתה, לא לגיור, ולא למיסיונריות, וודאי שלא למיסיונריות משיחית. היא הייתה חרדה לשמירה על הקיים, על תקינות החיים, מאבק על זכויות, שמירה על המסורת. זאת מתוך הנחת יסוד שכול צורה אחרת של התנהלות מול השלטון עלולה להביא נזק לקהילה ואולי אף כליה. אך נראה כי גם בתקופות שבהם העם היה עצמאי או עצמאי למחצה. היה בקרבו מיעוט של גורמים חתרניים,הרסניים, אשר מוטטו את היסודות מבפנים, עוד בטרם יכול היה להם אויב וצר.
לימוד נכון של היסטוריה כבר ציטטתי בהזדמנויות שונות את דברי הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידיריך הֶגֶל( המאה ה-16 ) כי "ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום". בכול זאת כדי ,גם כדאי, להציץ בה.סיימתי לקרוא את ספרו של יוסף מתתיהו "מלחמת היהודים ברומאים" ( הוצאת כרמל 2009, בסיוע מנהל התרבות של משרד התרבות וספורט).זאת לא הפעם הראשונה שאני קורא את הספר. התוכן הפעם מתורגם, ערוך ומבואר כהלכה-תענוג לקרוא. אבל,משום מה זאת הפעם הראשונה שנצרבה בי התודעה שבעצם משהו לא בסדר עם הכותר. נכון יותר היה אילו שם הספר היה
"תולדות מלחמת היהודים ביהודים....וגם ברומאים". אלמלא הפרטים שמובאים בידי היסטוריון גדול,מצביא, פרשן צבאי ופוליטי כמו יוסף בן מתתיהו( יוספוס פלאביוס) הייתי אומר שהקריאה היא "חג לעיניים".הדוגמה המקראית של רשעות, מעשי זוועה של חלאה אנושית- היא סדום ועמורה, והמקרא כדרכו מספר בלשון תמציתית ויבשה. לא כן יוסף בן מתתיהו אשר מתאר בפרוטרוט את מעשי הזוועה,מסמריי שער ,כולל גזל, שוד,רצח המוני, זימה, אונס, התעללות פיזית ונפשית מצד הקנאים נגד רוב בני העם בעת המצור על ירושלים. אלה היו גנגסטרים שאֶל קפונה ומרעיו היו חיוורים לעומתם. המאפיונרים השתדלו שלא לחסל חפים מפשע, ואילו אלה עשו הכול כדי לשחוט חפים מפשע. מעשים מזוויעים אלה אינם נופלים ואף עולים על המעשים הברוטאליים של הרומאים שרובם נבעו מנקם. טיטוס "הרשע" היה צדיק לעומתם. יוסף בן מתתיהו, נחשב אצל יהודים רבים כבוגד שאמנם לחם בעוז ובתבונה בהגנה על יודפת, אך נכנע ומסר את עצמו לרומאים. אבל גם אם בתיאור פה ושם יש גוזמה קיימים מקורות אחרים אשר נותנים סימוכין לדווח של פלאביוס, ביניהם במשנה..
זהו ספר שלא רק צריך לקרוא אותו אלא ללמוד אותו ולדון בו, גם כהיסטוריה, במסגרת תולדות ישראל, וגם כלקח עכשווי , סוציולוגי, פסיכו -סוציולוגי וכל היבט אחר כדי להבין גם את יצר לב האדם, וגם את הנסיבות שבגינם לא רק חרבה ירושלים, אלא העם כמעט חרב. זאת המשימה האולטימטיבית של מערכת חינוך. זאת ליבת הנושא. כול השאר,כולל דת ותרבות, הם פועל יוצא, שכן במרכז ההוויה עומד האדם..
אף שאינני איש חינוך, אני עוקב אחר אי אלה דיונים ציבוריים בנושא, ובכלל זה של התנועה לעצמת החינוך שבראשה עומד פרופסור ישעיהו תדמור, אני מקבל דרך קבע את תוכן הדיונים ואת הסיכומים של כנסים אלה. האחרון שבהם היה "כנס קצרין והגולן" שנערך במכללת אוהולו ב-8 ביולי 2010. מרָכֵז הכנס ,עמיר פריימן הציג את המשוואה לפיה עיסוק בליבת החינוך הוא בעצם עיסוק בליבת החיים, וטען שמורה שעוסק בליבת החיים הופך באופן טבעי וספונטני למחנך בעל השפעה מעוררת על תלמידיו.
יש לנו דור צעיר מחונן, עטור כישורים ומיומנות בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל. אבל האם הם בראש וראשונה "בני אדם" . הכוונה היא לא ל-human beings כלומר בני אנוש אלא humane - אנושיים. מי שהיה ראש וועדת הקבלה באוניברסיטת תל אביב, הפרופסור משה מיטלמן, מצוטט כאומר:
"הפריע לי שפה ושם אתה נתקל ברופא שאתה אומר לעצמך, אולי הוא יודע רפואה אבל בן אדם הוא לא" (מוביולה - מסע בזמן ובמרחב" ע' 353). על משקל זה ניתן לומר על אנשים רבים, ובכלל זה בקרב הדור הצעיר: הם כישרוניים מאוד, שאפתניים מאוד והשמיים הם הגבול שלהם, אבל "בני אדם", הם לא. הפונקציה הזאת ללָמֵד אדם להיות "בן אדם" היא הציווי הראשון של כל מערכת החינוך, בעיקר זאת שלנו. אם הוא יהיה בן אדם הוא יהיה בן תרבות.
