במרכז מג'דל שמס עומד לתפארת פסלו של סולטאן אלאטרש, מנהיג מרד הר הדרוזים של שנת 1925, שבו התקוממה העדה נגד כוונת המנדט הצרפתי להכליל את הדרוזים במדינה הסורית לכשתקום. מאז שנוסדה העדה הדרוזית לפני כאלף שנה, היא שמרה בקנאות על האוטונומיה שלה, על מאפייניה הדתיים והעדתיים ובעיקר על אדמתה בהרים הנישאים שבהם התגוררה, ואשר נתנו מחסה מפני כוחות זרים - בעיקר מוסלמיים - שראו בה דת כופרת באיסלאם.
בשל היעדר כוונה להקים מדינה דרוזית נפרדת ועצמאית, התאימה העדה את עצמה לכל מסגרת שלטונית וחייתה עימה בשלום, כל עוד לא ניסתה המדינה לכפות על הדרוזים מה שלא היו מוכנים לקבל.
בתחילת השבוע אירע מקרה חמור, כשקבוצת שוטרים הגיע לבית בכפר הדרוזי מג'דל שמס אשר למרגלות החרמון, לשם עריכת חיפוש בביתו של פידא אלשאער בן 27, שנחשד בביצוע עבירות נגד בטחון המדינה כמו ריגול, התקשרות עם סוכן זר וסיוע לאויב בעת מלחמה. בשובו לארץ מצרפת, הוא נעצר בנתב"ג, והחיפוש בביתו היה במסגרת החקירה. השמועה על בוא השוטרים התפשטה בכפר במהירות, ואלפים מתושביו הקיפו את הבית, צרו על השוטרים ופגעו במכוניות המשטרה. לאחר משא-ומתן שהתנהל בין המשטרה ובין נכבדי הכפר, חולץ בשלום הכוח, שמנה כ-20 שוטרים. בשלב מוקדם יותר של האירוע נאלצה המשטרה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות וכתוצאה מכך היו מספר נפגעים.
עד כאן הדיווח היבש של אירוע בעל פוטנציאל להידרדרות חמורה, אך באמצעות הידברות עם בעלי ההשפעה בכפר, בעיקר אנשי הדת, הסתיים האירוע באופן סביר, בנזק למכוניות ובמעט פגיעות גוף לא חמורות. לכאורה מקור לנשימת רווחה. אלא שמתחת לפני השטח רוחשות הבעיות.
מדובר בכפר שעל-פי גישתם הפומבית של תושביו נמצא בשטח "הגולן הכבוש", ורובם מציגים את עצמם עדיין כאזרחי סוריה. הפגנת הכוח נגד השוטרים הייתה בעצם נגד ישראל ונגד "הכיבוש".
האירוע דוּוח בהרחבה באמצעי התקשורת הסוריים, ומתקבל הרושם שהייתה כוונה סורית לגרום לסערת רוחות מתמשכת. והדבר לא קרה.
אתרי אינטרנט סוריים דיווחו על האירוע בגאווה רבה, כי עבורם מדובר בהוכחה ש"אחינו בגולן הכבוש" ממשיכים להיות נאמנים לאמא סוריה, למרות השנים הארוכות של "הכיבוש הציוני". ע'סאן אבו ראס, אחד המנהלים של אתר דרוזי סורי, כותב הערה: "ליבנו איתכם, הו בני הגולן הגיבורים. עמידתכם האיתנה היא כתר על ראשיכם וכוכב מנצנץ על חזותיכם. ברכה לכל אחד ואחד מכם, והלוואי שבקרוב תגיע הישועה". הישועה שהוא מתכוון אליה היא שחרור הכפר והגולן כולו מן הכיבוש הישראלי. חברו, רזאן אלערביד, כותב: "אללה ישמור עליכם, הו אחינו היקרים בגולן. עמדתכם מרימה את ראשינו. סִבלנו (בשל הפרידה מכם, מ"ק) קטן לעומת סבלכם. אם ירצה אללה, תשובו בקרוב (להיות חלק מן המולדת הסורית. מ"ק)".
ח'ולוד האיל חמזה כותבת: "זהו הגולן הערבי הסורי שלנו העומד איתן, וזה הוא מאבקו כנגד האויב הציוני האכזר... אתם מאתגרים את עריצותו בכוח האמונה והנחישות של גיבורי ההתנגדות. כואב לנו מאוד מה שעובר עליכם, אך זהו המחיר של הוכחת קיומה של הזהות הערבית הסורית... ליבותינו ונפשותינו איתכם בכל רגע שאתם חיים בתוך החומות של הכיבוש המלוכלך הזה. יגיע יום שבו יוגשם השחרור והניצחון על העושק הזה, והגולן שלנו ישוב להיות ערבי סורי, משוחרר שלא יידע עוד השפלה".
לא מתרשמים ממשאל עם או מרוב מיוחס לא ידוע לי כמה מתושבי הגולן הדרוזים קיבלו אזרחות ישראלית, אבל רק מעטים מתוכם מכריזים בגלוי על רצונם להישאר תחת שלטון ישראל. וכאן תוהה הישראלי: אחרי 43 שנים של חיים תחת שלטון ישראל, שבו מקבלים הדרוזים בגולן מישראל יחס הוגן וזוכים לפיתוח כלכלי, איך ייתכן שהם עדיין מתנגדים לישראל ומתגעגעים לשלטון הסורי? האם אין הם מכירים את אופיו? האם ימשיכו ליהנות מאותן זכויות אדם אם תשוב סוריה לשלוט בכפרם?
התשובה לכל השאלות הללו טמונה באופי ההתנהלות הישראלית בסוגיית הגולן. הדרוזים המתגוררים בארבעה כפרים - מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קיניא - שומעים את הפוליטיקאים הישראלים אומרים השכם והערב "כולם יודעים מהו המחיר שנצטרך לשלם עבור שלום עם סוריה", כשכוונתם הגלויה היא ירידה מהגולן. הדרוזים גם יודעים כי סוריה מציבה את נסיגת ישראל מכל הגולן כתנאי לכל התקדמות לשלום עמה. מבחינת סוריה הגולן אינו נושא למשא-ומתן, וזה יתחיל רק אחרי שישראל תרד ממנו או תתחייב סופית לרדת ממנו. וכאשר הנחישות הסורית ניצבת מול נכונות רכרוכית ישראלית לרדת מהגולן, הדרוזי מן הגולן מסיק את המסקנה המחויבת: יגיע היום שבו תעלה בישראל ממשלה שתסכים לרדת מהגולן, והסורים ישובו לשלוט בו.
הם כלל אינם מתרשמים מחוקים שתקבל הכנסת, המתנים את הנסיגה מהגולן ברוב מיוחס או במשאל עם. הם יודעים כי ישראל מתפקדת כמדינה אירופית, עם המגבלות של דמוקרטיה המוּנעת על-ידי הלכי רוח של הציבור המשנים את כיוונם לפי ההתפתחויות והסכנות. לעומת זאת, במזה"ת מי שנחוש ומוכן לשלם את מחיר נחישותו, מקבל בסופו של דבר את מבוקשו.
אם יחזרו הסורים לשלוט בגולן, כל אחד מתושביו הדרוזים יחויב לתת דין וחשבון מה עשו הוא ובני משפחתו במשך שנות הכיבוש הישראלי - האם היו נאמנים לסוריה או שמא פזלו לכיוון הכיבוש הציוני. הם גם יודעים שסוריה לא תשכח ולא תסלח לכל מי שפעל למען ישראל לאורך השנים, ועדיף לו למות מאשר ליפול לידי זרועות הביטחון הסוריות בעודו בחיים.
ייתכן שכבר כיום הסורים מבדילים בין דרוזי הנתפס בעיניהם כמשת"פ של ישראל ובין זה הנאמן להם, ומתגמלים כל אחד על-פי מעשיו ודבריו. דרוזים רבים שומרים על קשרי משפחה ועסקים עם קרוביהם בסוריה, וחלקם מעדיפים לשמור על קשרים אלה מאשר לפתח קשרים עם ישראל.
תחת שלטון ישראל אף שערה אינה נופלת מראשו של הדרוזי האומר השכם והערב כי הוא אזרח סורי נאמן, ואף שערה אינה נופלת מראשו. הוא אינו משלם כל מחיר עבור נאמנותו לסוריה, ולכן הוא - בחושיו הבריאים - ממשיך להתנגד לכיבוש הישראלי, בדרך כלל באופן פסיבי. אומנם יש קשרים רבים ומסועפים, בעיקר בעלי אופי כלכלי, בין המדינה ובין כפרי הדרוזים בגולן, אך קשרים אלה נתפסים כהכרח הנובע מרצונם להמשיך ולחיות. אפילו סוריה אינה מצפה מהם לרעוב ללחם רק כדי להחרים את ישראל, ובשנים האחרונות רוכשת סוריה חלק מיבול התפוחים של הגולן, כדי לסייע מבחינה כלכלית לאזרחיה הדרוזים הנאמנים. היא אינה רוכשת כל תוצרת חקלאית אחרת מישראל. גם אם רכש התפוחים אינו כדאי לסוריה כלכלית, הסיוע הסורי לכלכלת "האחים הסורים" בגולן הוא בעל משמעות פוליטית גדולה יותר מזו הכלכלית. שכן באמצעות רכש התפוחים מאותת השלטון הסורי לבני הגולן על נאמנותו וסיועו להם. המסר החבוי במעשה זה הוא שסוריה לא איבדה את שאיפתה לשוב לגולן, ואבוי יהיה למי שלא יהיה נאמן לה.
לתחושתי, יש לסוריה מקורות לא מעטים בקרב תושבי הגולן הדרוזים, המספרים למודיעין הסורי מי נאמן לסוריה ומי נוטה לישראל. אם זה אכן כך, כל תושב דרוזי בגולן נמצא בחשש מתמיד שמא שכנו או אפילו חברו מדווח לסורים על מעשיו ועל דבריו, ולכן הוא מכוון את צעדיו בקפידה רבה. ניתן לומר כי סוריה היא "הנפקד הנוכח" בכפרי הדרוזים בגולן, והתנהלותם מול שלטונות ישראל נובעת מתחושתם זו.
פסלו של סולטאן אלאטרש המניף חרבו אל על, המוצב במרכז מג'דל שמס, הוא מסר חשוב וברור לכל מי שחושב כי יוכל לכפות על הדרוזים משהו בניגוד לרצונם. ייתכן שאילו חשו הדרוזים בגולן שהם יישארו לעולם ועד תחת שלטון ישראל הם היו מתנהלים ומתנהגים אחרת, אבל כל עוד הם אינם משוכנעים בכך, פועלת העדה הקטנה, שהייתה נרדפת עד צוואר לאורך ההיסטוריה של המזרח התיכון, בזהירות רבה על-פי האינסטינקטים הבריאים שלה, כדי לא להרגיז את מי שעלול לגבות ממנה מחיר יקר על טעויותיה.
צפייה במשחקי גביע העולם - דינה מוות ביום ראשון השבוע הזדעזעה קמפלה בירת אוגנדה משני פיצוצים עזים שגרמו לכ-75 הרוגים ולמאות פצועים. הארגון שלקח אחריות על הפיגוע הכפול הוא "שבאב אלמוג'אהדין" הסומאלי - מיליציה צבאית שבטית, שמזה כמה שנים נמצאת בעימות מזוין עם הממשלה המרכזית בסומליה. בשנים האחרונות הצליח הארגון להשתלט על הבירה מוגדישו, אך כוחות זרים - בעיקר אתיופים ואוגנדים - חברו לצבא הממשלה כדי לסלק מן העיר את השבאב.
הארגון החליט להילחם באוגנדה מבפנים, ובמסגרת זו בחרו המפגעים שני אתרים שבהם התרכזו מאות אנשים כדי לצפות במשחק הגמר של גביע העולם. בהודעת הארגון נאמר כי הצפייה בערוצי בתקשורת הללו אסורה על-פי האיסלאם, וכי מי שחוטא בצפייה בהם הוא בן מוות. כך מחבר הארגון את סדר יומו התרבותי-דתי עם המטרות הפוליטיות שלשמן הוא יצא למלחמה.
פיגוע זה מצטרף לרשימה ארוכה של פיגועי טרור בינלאומיים שאירעו במזרח אפריקה, דוגמת הפיגוע הכפול באוגוסט 1998בשגרירויות ארה"ב בניירובי בירת קניה ובדאר-א-סלאם בירת טנזניה, והפיגוע בנובמבר 2002 במומבאסה שבקניה נגד מלון פרדייז שהיה מאוכלס בעיקר בישראלים.
הארגונים שביצעו פיגועים אלה קשורים בצורות שונות לסומליה - מדינה כושלת בעלת מאפיינים שבטיים, שאין בכוחה להטיל את מרותה על אוכלוסייתה, ולכן מהווה כיום מוקד לארגוני טרור הפועלים בהשראת אל-קאעידה נגד כל מי שנראה להם כפוגע באיסלאם. גם את תופעת הפיראטיות הימית יש לייחס לחוסר שלטון ולהיעדר חוסר חוק וסדר בסומליה, וניתן בהחלט לראות בתופעה זו סוג של טרור איסלאמי.
אם ימשיך הטרור בסומליה להתפתח כמו שבעבר התפתח באפגניסטן, לא תהיה לעולם ברירה אלא להיכנס למדינה זו בכוחות גדולים, לייבש את הביצה הטרוריסטית המתפתחת בערבותיה ולהקים בה שלטון אפקטיבי. אלא שההצלחה המוגבלת באפגניסטן אינה מדרבנת את המערב לפתוח חזית חדשה, ולכן מעודדות מדינות המערב את שכנותיה של סומליה - קניה, אתיופיה ואוגנדה - לפעול נגד המיליציות הטרוריסטיות בסומליה, המשיבות מלחמה שערה. סביר להניח שכתוצאה מן הסכסוכים הבלתי מסתיימים ביבשת אומללה זו, ימשיך דמם של תושביה להישפך.
