עוד לא נרגעו הרוחות בכנסת בעניין הצטרפותה למשט הטורקי על השלכותיה ושלילת חלק מזכויותיה, וכבר ח"כ חנין זועבי הודיעה, "שאם יצא עוד משט לפריצת המצור על עזה היא תצטרף גם אליו". והיא לא היחידה מבין חברי כנסת הערביים שנוקטים בקו פעילות אנטי-ישראלית והופכים את כנסת ישראל לזירת התגוששות עוינת ובלתי-נסבלת קבל עם ועולם.
הנה עוד מספר דוגמאות: ח"כ א-סאנע, שימש כמתווך להעברת דבריו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס בעזה אל מפגינים שהתאספו בצידו הישראלי של מחסום ארז באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי (שבבעלות המדינה) אשר הוצמד למערכת כריזה. הנייה הודה להם על תמיכתם של ח"כ הערביים ועל הסולידריות שלהם במאבקם לשחרור כל פלשתין כולל ירושלים בירת פלשתין.
ח"כ
אחמד טיבי - א.שימש כמתווך בין כל הגורמים למשט הספינה הלובית לפריצת המצור לעזה; ב. הודיע שהוא מתנגד לפתיחת שירות לאומי של ערבים ישראלים בקהילה בסביבתם משום שהדבר כתחליף לשירות צבאי, ואינו עולה בקנה אחד עם שוויון הזכויות למיעוט הערבי ישראלי.
ח"כ (לשעבר) בשארה - מואשם בריגול, וכבר התקבלה בקריאה טרומית בכנסת שלילת זכויות הפנסיה שלו.
יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברקה - בסיור בחברון אמר כי לדעתו על הפלשתינים להמשיך באינתיפאדה בד-בבד עם המשך המאמצים לחידוש המו"מ לשלום.
אם נוסיף על כך את ביקוריהם המתריסים של חברי כנסת ערביים בסוריה, אירן ולוב אז מה הפלא שחברי הכנסת נאלצים להפעיל דמוקרטיה מתגוננת.
לעיתים אני תוהה ושואל, לשם מה הם נבחרו לכנסת על-ידי קהלם? הרי עיקר מטרת בחירת המנהיגים הערביים לכנסת ישראל הוא טיפול בשוויון זכויות לערבי ישראל, בשיפור בשיוויון זכויות בשירות, בפרויקטים משותפים, בתעסוקה, בהקניית השכלה, ולא למטרות תמיכה בפלשתינים שהם ארגוני טרור מחוץ לגבולות המדינה בעזה ובשטחים.
ויש לא מעט דוגמאות נוספות לכך.
אני יכול להסכים וגם להזדהות עם שרים וחברי כנסת מהימין באומרם כי "אי-אפשר להשלים עם העובדה שכל אדם, ועל אחת כמה וכמה ח"כ במדינת ישראל, ישמש כצינור לארגון טרור שכל תכליתו היא השמדת מדינת ישראל. יש גבול לציניות. אכיפת החוק היא הערך העליון".
וכאן אנו רואים עבירה בוטה כנגד מדיניותה של מדינת ישראל, בשם החסינות ושימוש בכספי משלם המיסים. אפילו חשבון הטלפון הסלולרי של ח"כ א-סאנע שממנו בוצעה השיחה במחסום ארז, משולם על-ידי מדינת ישראל.
עמדתם של מומחים וכן של בוחרים ערביים - במסגרת הניסיון להבין טוב יותר את המניעים ועמדות שוחחתי עם מספר מומחים לעניין ערביי ישראל וכן עם מספר ערביי ישראל, אשר לי יש חברים בקרבם. דעת רובם לא נוחה כלל וכלל מהתלהמות מנהיגיהם שנבחרו לכנסת, העוינות שהם משדרים כנגד הציבור הערבי בישראל. והם היו מעדיפים את השקט, הדו-קיום בשלום וקידום זכויותיהם מאשר החרפת היחסים בין מיעוט הערבי לרוב היהודי.
שאלתי את חבריי הערבים: "אז מדוע בחרתם בהם"?
תשובתם הייתה פשוטה: ראשית, הם רצו בכך בכל מאודם, אז למה לא? שנית, הם הבטיחו לנו הרים וגבעות וגם שכנעו אותנו שהם יטפלו בזכויותינו. שלישית, לא היה רמז במצעם לפני הבחירות שבמקום זאת הם יחברו ויתמכו בארגוני הטרור ומדינות הסרוב?
הגבול בין חופש הביטוי ללגיטימציה לחתרנות ובגידה? יו"ר הכנסת
ראובן ריבלין, הביע חשש מוצדק, שאין מקום שחברי כנסת ישללו זכויות של חברי כנסת אחרים וזה יהיה מדרון חלקלק שאין חזרה ממנו, אך גם הוא צריך להבין, שלעיתים אין מנוס ונדרש להפעיל דמוקרטיה מתגוננת עד שחברי הכנסת הערבים יבינו שאם לא ייטיבו את נוהגיהם הפרלמנטריים הנלוזים, הם אשר עלולים להחליק במדרון החלקלק. והיה בחלט מקום במקום ההצגה המבישה לכולנו בהתנפלות על ח"כ חנין זועבי, פשוט לטפל בהסרת חסינותה ולהעמידה לדין פלילי.
צדקה
ציפי לבני באומרה לא מכבר, שמי שאינו רואה עצמו נאמן למדינתו שיחפש את הלאום במקום אחר ואני מתחיל להבין יותר גם את השר ליברמן בנושא "אין אזרחות ללא נאמנות".
