יש מעט מילים במילון שאהובות על בני אדם ובמיוחד על יהודים ונוצרים בעידן החדש כמו המילה "אהבה". מילים שאהובות כמעט על כל העולם המתורבת זוכות בהתאם בזכויות יתר, עד שלמעשה בני כל העמים מתייחסים אליהן כמו לשמות של אלים. כמעט כל בן אנוש בגלובוס מאמין שאהבה היא ביסודה טובה וטהורה ואלוהית ומושלמת, וכל מה או מי שמנוגד לה שפל ומושחת מיסודו.
אבל עדיין, העובדה ששימוש במילה וציות להכתבה של המילה המוסכמת, כאילו שיש אמת או מציאות בכמה צלילים או קווים שעוברים דרך אוזניים ועיניים ללא ביקורת, אינה אומרת שיש קושי להעמיד את כל המילים היפות באור הטבעי של האמת ההיסטורית.
בתור התחלה, השאלה הראשונה היא מתי וכיצד הפכנו לאוהבי חינם? אם נניח שהתורה כפי שהיא נכתבה בעת העתיקה משקפת את הטבע המוסרי של היהדות הקדומה ואת היחס הערכי שלה לאהבה, לא ברור אם ניתן יהיה למצוא בה אפילו סיפור אחד שיכול לשמש כמופת לאהבת חינם של תשעה באב. לא רק שגיבורי התנ"ך והאל בעצמו לא מעבירים לדורות הבאים את המסר העל זמני הזה, אלא שנראה בעליל, שגם אם הם היו רוצים ללמד את בניהם מהי אהבת חינם, הם לא היו יכולים, כי כל הסימנים האפשריים מצביעים על כך שלא היה מושג למחברי הספר הזה לדורותיהם שיכולה להיות אהבה כזאת.
אסור לשכוח שבמונחים היסטוריים הטקסטים המקראיים חוברו בערך בין ימי הבית הראשון עד אמצע ימי בית המקדש השני. ושבאופן בלתי נמנע, העולם העתיק שהתנ"ך הוא חלק בלתי נפרד ממנו, תמיד היה ויהיה מנוגד מיסודו לרעיונות נאורים של ערב תשעה באב של שנת אלפיים ועשר לפי הספירה הנוצרית. באופן דומה המושג "אלטרואיזם" ("אהבת האחר" בלטינית) נמצא בשימוש רק מהמאה ה-19, כשבעולם הרומי-יווני לא רק שהוא לא היה מקובל, אלא שאנשי התקופה פשוט לא האמינו שאדם יכול לאהוב מישהו אחר יותר מאשר את עצמו, או שאהבתו לאחר אינה רק חצי אמת או סוג של אהבה עצמית באמצעות האחר. ואין צורך להרחיב כאן לגבי גורל של עבדים, נשים, מיסים, מלחמות, ונורמות אחרות שהיו מקובלות אז בכל חופי הים התיכון.
זה נכון שהיהדות התבדלה משכנותיה ויצרה חוקים שהתעלו מעל אמות המוסר הקדמוניות בתחומים מסויימים. אבל עדיין, היא הייתה בבירור בשר מבשרו של העולם העתיק וקרובת משפחה של העמים העתיקים. אין קושי להבחין למשל בדוגמאות אופייניות של עונש מוות (או עונש מוות קולקטיבי), המתת שבויים, המתת זקנים, נשים וילדים, נקמה לאורך דורות בשבטים ועמים שלמים, סחר בבני אדם, הקרבת בן או בת לאל ועוד דוגמאות שלא משאירות הרבה מקום באותו עולם לאהבת חינם.
אז מתי נולדה אהבת החינם? אפשר למצוא אותה בצורה הגולמית והמקורית ביותר בנצרות הקדומה, שבה ישו מתואר כאוהב החינם המוחלט. אבל בהקשר של היהדות, הורדוס והרומאים ולא התלמידים של הגלילי הצלוב היו אלה ששידלו אותה לזה באירוניה מופלאה. הורדוס מנע בתקופתו מהיהודים ביהודה כל עיסוק ביהדות שמשלב ולו ברמז בין הדת הבדלנית לתסיסה מדינית. בכך הוא היה גורם מרכזי שהכתיב על דרך השלילה מסורת חדשה של יהדות "ידידותית" שלא יכולה לפגוע בזבוב. ספרים בנושאים משיחיים או מדיניים לא הופיעו עוד, ובמקומם חכמי הדת שלא הומתו שקדו על שפע בלתי מזיק של פלפולים ומצוות מעשיות. התרבו המחלוקות לשם שמיים שלא צולבות ולא שורפות, חונקות או חותכות. ובמשפט מסכם – שמירה על יחסים אסטרטגיים מאוזנים של שלום ואחווה בין השליט הרומי ליהודים. על הרקע הזה נכתבו מילות האהבה המפורסמות של הלל הזקן ושל אנשי שם אחרים ששימשו מעין הקדמה לדורות רבים של צדיקים ומנהיגי גלותיים שחיו בהמשך בצל של הצלב או הסהר במקום הנשר של רומא.
זה נכון שהיו בעבר מפלגות יהודיות שהעדיפו לרצות שליטים זרים מסיבות פוליטיות, אבל בימיו של הורדוס נוסף החידוש של העיסוק הדתי הא-פוליטי ובכך הוא בישר את ראשיתה של הגלות של היהדות עצמה מהמישור הפוליטי של ההיסטוריה. המרד הגדול הציג מגמה של תגובת נגד שנכשלה. ובעקבותיו השתלטה על המשך ההיסטוריה המגמה הכנועה והדיפלומטית שנציגיה הורשו להמשיך להנהיג את היישוב ואת מרכזי היהדות לאחר חורבן הבית השני.
מאות ואלפי שנים מאוחר יותר, יצא שהלך הרוח הגלותי של רדיפת השלום והאהבה הזדווג מבחינה פילוסופית עם רעיונות דומים של הנצרות ושל פילוסופיות מערביות ליברליות. כך שבפועל מופעל עלינו לחץ לאהבת חינם משני מקורות: מצד אחד מהכיוון של המסורת הגלותית, ומצד שני, מהכיוון של העולם המערבי הגדול שהוא בעצם נוצרי, צבוע ומוכתם בזוועות המחרידות ביותר שהיו ועדיין רודה בכל קצוות תבל באותה בריונות מעודנת וצדקנית.
הבעיה ההיסטורית של אהבת החינם שלנו כצאצאים של היהודים העתיקים, היא שלא קיבלנו אותה מתוך התורה שלנו, בתור אנשים חופשיים וישרים, אלא למעשה מתוך אונס וכתוצאה מהתעללות ממושכת שלא משאירה לקורבן ברירה חוץ מלהגיד שהוא עדיין אוהב את חברו ואת האוייב שלו ואת אלוהים ואת כל העולם. אהבת חינם כזאת סותרת את הצדק כי היא מראש אינה שופטת את האדם על-פי הערך המוסרי שלו, אלא מכריזה על מעין שמיטת חובות מוסרית, שהיא זהה לפשיטת רגל של המצפון. יישום של הרעיון הזה מתאים לחלשים שפשוט אין להם מספיק כוח פיזי או רוחני כדי לשפוט את בני האדם בצורה הוגנת. או שלחליפין, מדובר בתחבולה שבה הנוכל מעמיד פנים שהוא לא שופט אחרים ולא נוטר להם טינה, רק כדי שיוכל להחליש אותם ולרכך את הצורה שבה הם רואים אותו.
הצורה הראשונה מתאימה ליהודי בגלות והצורה השנייה מתאימה לשליט או לנציג של תרבות שלטת שמתקשטת בעליונות מוסרית. נותר רק לציין שאהבת חינם לא מקובלת בשום פילוסופיה מערבית או חברה היסטורית, למרות החשיבות שלה בכל הכנסיות הנוצריות. אהבת חינם נתפסת כמצווה, אבל נראה שבמציאות היא פועל יוצא של חוסר ברירה או של אנוכיות, או אולי של חסכנות. כאשר דווקא שיפוט שפתוח לאהבה או לשנאה הוא המידה הטובה האמיתית שמבוססת על חופש הבחירה שהאל העניק לאדם הראשון.
