לכך יש שתי תשובות, בשני רבדים. האחת מתקשרת לדברינו הקודמים. בשעת משבר ומבחן, על ההנהגה לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר והראויות ביותר, מבלי להתחשב בשאלה מה יאמרו ומה יחשבו. שתי החלופות שהציעו יתר החכמים - להקריב את הבהמה או להרוג את בר קמצא - היו הנכונות בנסיבות המקרה. יש כאן פיקוח נפש, יש כאן מצב חירום; צריך לפעול מיד, ואת ההסברים לדעת הקהל אפשר לתת אחר-כך.
ענוותנותו של ר' זכריה - קרי: חשיבתו לפיה אל להם לחכמים להתנשא מעל העם - הייתה הרסנית. ענווה היא מידה טובה, אך גם היא - כמו ההיצמדות לדין היבש - תלוית זמן, מקום ונסיבות. מנהיג צריך להיות ענו בינו לבין עצמו, לא להתפתות לסממני שררה וכבוד - אך להיות תקיף מול העם, לקבוע כיוון, להחליט ולבצע.
התשובה השנייה והעמוקה יותר היא, שלא כל מנהיג יכול להתיימר להניח מה יחשוב העם. כדי לעשות זאת, עליו להיות רבן יוחנן בן זכאי - לא רק מבחינת הגדולה בתורה, אלא גם מבחינת הקשר אל העם. את ריב"ז אנו מוצאים לומד ומלמד בבתי מדרש מלאים וצפופים, יושב ודורש בפתח בית המקדש, כחבר בסנהדרין, מתמודד שוב ושוב עם הצדוקים, מקדים שלום לכל אדם ברחוב ואפילו לגוי, כמי שיש לו תלמידים נאמנים המסכנים את חייהם למענו ביציאה מירושלים הנצורה.
לעומת זאת, הסיפור שלפנינו הוא אחת משתי ההופעות היחידות של ר' זכריה בן אבקולס בתלמוד כולו; בפעם השנייה אנו שומעים על מנהג מסוים שלו בדיני שבת בביתו. ההופעה שלו במקדש היא כנראה יציאה נדירה שלו מפתח ביתו, איננו שומעים על תלמידים שהיו לו, איננו יודעים מי היו רבותיו. לכן, מותר להניח שר' זכריה היה מסוג מי שמכונים באידיש "צדיקים בפרווה": כאלו המתכסים בפרווה כאשר חם להם ובכך דואגים לעצמם, במקום להדליק את האש באח וכך לחמם גם את הסובבים אותם.
הלקח הוא, שעל-מנת לקבוע מה חושב העם ומה הוא עלול לחשוב ומה עלול לנבוע מכך - לשם כך צריך להיות כמו ריב"ז ולא כמו ר' זכריה. צריך לצאת לרחוב, להתהלך בשווקים, לבוא במגע עם הנושאים והנותנים, להסביר פנים לבריות - בקיצור: לחיות בתוך העם. ריב"ז מתקין תקנות לדורי דורות בנימוק של "יאמרו"; ר' זכריה הורס את המקדש לדורי דורות בנימוק של "יאמרו".
