תערוכת דייוויד לה שאפל שתפתח השבוע במוזיאון ת"א, מביאה אלינו את אחד האמנים-צלמים היותר ייחודים בדורנו. קונטרוברסלי למי שלא בדיוק אמון על תולדות האמנות, וגאון בעיני אמנים ואנשי רוח.
כבר באוקטובר האחרון, כשראיתי את תערוכתו של לה שאפל (1963) בגלריה ברובע צ'לסי בניו-יורק, הוא עורר את סקרנותי. למראה שפע הדימויים והציטוטים מתולדות האמנות, השימוש באייקוני תרבות, פופ ושפע נצרות, השילוב שלהם תוך שימוש בטכניקות מגוונות של צילום מיזנסצנות שהוא תכנן - כל אלה מעוררים השתאות. שם גם התריע בעבודה מסוימת כנגד המלחמות, בפרט של האמריקנים בשילוב פרטים יהודיים, אם איני טועה.
לתל אביב הגיע הבחור יפה התואר בגלל שהותו בקיבוץ כשהיה בן 19. כנראה שכבר אז נבט בו גרעין האוטופיזם. בכל עבודותיו המוצגות במוזיאון ת"א, מבחר מעשרים שנות יצירה, יש חוט מקשר. התמימות והרגישות שנשקפו ממנו במסיבת העיתונאים כאן, אינן הצגה. את השקפותיו כנגד החומרנות ותאוות הרכישה של כולם כיום, כנגד האפיפיורים המחפים על התעללות כמרים בילדים, את דעתו ש
מייקל ג'קסון ידידו היה בעצם מארטיר, קדוש מעונה, קורבן של החברה הדורסנית המאשימה לשווא, את חזונו האפוקליפטי על אסון המבול שיחזור אלינו כבומרג על תאוותינו - את כל אלה רואים בסדרות עבודותיו.
צילומיו בצבעים החמים-דשנים, שבחלקם הדמויות בעירום, מזכירים בין היתר את ציורו של הרונימוס בוש "גן התענוגות", בקטע על הגהינום. כך גם בחלקו השמאלי של צילום המבול, שמזכיר את "THE RAFT OF THE MEDUSA", הוא מתריע על הסוף הצפוי לעולם המושחת אם ימשיך בדרכו. דמותו של ישו חוזרת ומופיעה בצילומיו, שבהם בחר לרוב בדוגמנים אנונימיים, כדי שימחישו את סיפור הדמות, מלבד השימוש בכמה מפורסמים מבין חבריו - כמו קורטני לאב כמאריה בצילום ה"פייטה" שמחזיקה את ישו\דמוי בעלה המת קורט קוביין, והסיטואציות שהוא מביים לצורך הצילומים לקוחות מהווי חייו של ישו.
סיפורו של ישו - כפי שלה שאפל מעריך אותו, שהיה צנוע, מורה ומטיף לשינוי בערכים המוסריים, ולא כמו הדמות שייחסו לו ארבעת תלמידיו שכתבו את תורתו לפי פירושם האישי - סיפורו חוזר ונשנה בצילומים. דמותו של ישו משליכה על דמויות אחרות שמופיעות בעבודות. כמו מייקל ג'קסון המעונה בידי התקשורת, מה שהביא למותו בטרם עת, בגלל ההאשמות שהוכחו ככוזבות. או בצילום "THE RARE OF AFRICA", נראה גבר שנרדם לאחר האונס, כשלמרגלותיו כלי נשק, ברקע - הרס טוטאלי, ומשמאל - נעמי קמפבל כסמל לאפריקה המנוצלת ומבוזה בידי העולם. ישיבתה הגאה והזקופה מעידה על כך שהיא נחושה לא להישבר. ולמרות הכל, הכבש שלמרגלותיה, מסמל את האופטימיות של האמן, שתקוותו שיצירתו תזיז משהו בקרב הצופים, ויתכן והסוף כן יהיה טוב.
בין היתר, הוא מעביר ביקורת על תאוות הזלילה של אנשי המערב, שבדת הנוצרית נחשבת לאחד משבעת החטאים הקרדינלים שעליהם לא תחול סליחה ביום הדין האחרון. זאת - בצילום בו נראה המבורגר ענק מוחץ נערה יפה מתחתיו. ציטוט מקלאס אולדנברג והעצמת החפצים שלו בתקופת הפופארט. בצילומו The house at the end of the world - הבית בקץ העולם, מתמצית כל תורתו של לה שאפל. הוא ממחיש את החורבן שעלול להגיע בצורה הריאליסטית ביותר. וכדי להמחיש את רגע המעבר בין החיים למוות - הוא מציג סדרת אנשים בעת טביעתם, ברגע שהנוצרים מכנים AWAKENING, ושלאחר קבורת המת נערכת סעודה בשם זה, "ההתעוררות". צילומים פיוטיים ומעודנים ביותר.
אם נזכור, שרוב ההטפות שנשא ישו לפני מאמיניו היו העתק מנאומיו של הנביא והפילוסוף החברתי העברי הראשון, עמוס, הרי שרעיונות אלה מקובלים גם כיום על כל בר דעת. וברור שקץ האנושות מתקרב, ככל שתמשך ותתגבר תאוות הרכושנות, הזלילה, האשמות השווא על חפים מפשע רק כדי לענג את קהל הקוראים בעיתונות הצהובה, ובמיוחד - שנאת הזר והשונה. וכדי לקרב את הצופים לרעיונותיו של דה שאפל, לבשורה שלו, הוא נטש את כל עולמו הקודם כצלם עיתונות ופרסומת מצליח ומשגשג, עשה פסק זמן של ארבע וחצי שנים, ובשנים האחרונות התמקד אך ורק במימוש התיאוריה הפילוסופית שלו בצילומים אמנותיים. זאת - באמצעים פלסטיים ברורים, צבעוניים, כשהשימוש באייקוני תרבות הפופ מסייעים לעיכול הנושא.
תערוכה מרהיבה, שתעורר תגובות מנוגדות, מצידיו השונים של קהל שוחרי התרבות.
