הם צעירים ויפים, זקופי קומה, קצוצי בלורית, חייכנים. הם מקרינים ביטחון עצמי, עוצמה, ידע, כסף. הם לבושים היטב. הם יודעים את המלאכה והם כאן כדי להעביר את המתודה שלה, כדי לנסות לחשוף בפנינו – ההדיוטות – את הצופן הגנטי של הכסף, לפענח את רזיו הנסתרים, להבהירו, להנהירו, להנגישו. הם כאן כדי להגיד לנו כי גם אנחנו, שמעולם לא נגענו בעושר, מסוגלים להתעשר. שהעושר אינו בשמים, אלא כאן, על פני האדמה. אם רק נרצה. אם רק ננסה. אם נעז. אם נחשוב ונרגיש שגם אנחנו, "האזרחים הממוצעים" זכאים וראויים ליהנות מפירות העושר. (יום יבוא וצג המחשב יאפשר לא רק לראות ולשמוע את האנשים שמרצים הרצאות מלומדות ומחכימות כל-כך, אלא גם להריח את האפטר שייב היוקרתי שלהם).
אחדים מהם שולחים אליי מידע שוטף על אודות הצעדים – הפשוטים, לדבריהם – שעליי לנקוט בדרך אל העושר, כתנאי להתעשרות. יכול להיות שאני מתקשה בהבנה. יכול להיות שאני לא מעוניין להתעשר. יכול להיות שאני מממש את אימרתו של פסיכולוג חיפני שכישף בשעתו את מאזיניו בהרצאותיו הסוחפות, כאשר בין סיגריה לסיגריה בעודו אופף עצמו בענני עשן, הפריח גם את אחד המשפטים שאני זוכר את אופן היאמרם עד היום, ומדי יום מבין יותר ויותר את משמעותם: "את הדברים שקל לעשות, קל יותר לא לעשות". העושר עודנו רחוק, כספינה אשר רק הד צלילתו של חרטומה נראה – במעומעם – באופק.
האם ייתכן כי ידועני-הכסף ומשווקיו מאחזים את עינינו? האם הם מבטיחים לנו הבטחות סרק? הייתכן כי לא קשה להתעשר? כי כל אחד יכול להיות מיליונר ולא רק אחד ויחיד בתוכנית טלוויזיה, שבה מתחרים על מיליון שקל?
מיליון דולר, בייבי. ההיית או חלמתי חלום? הנאטמתי או פתחתי חלון?
הילדים (הגדולים) שלי לא בדיוק צוחקים עליי אבל לא אחת הם מחייכים אליי, כאשר נודע להם, להפתעתם ו... להפתעתי, שאבא שלהם מסוגל לייצר שקלים אחדים. הם יודעים מה שגם הוא יודע: הוא לא יהיה מיליונר. לעולם לא. לא בגלגול הזה. אבל הם יודעים עוד דבר: אבא שלהם לא חולם על מיליון, לא מתאווה אליו, מסתפק בסכומים קטנים פי כמה וכמה מונים. נחמד להיות מיליונר, אבל לא מוכרחים. אפשר לחיות היטב גם בהיעדר מיליון. האם המילים האוטוסוגסטיות האלה הן בבחינת חצי נחמת עניים?
גם היום קיבלתי דואר אלקטרוני מעשירן ידוע, ששיתף אותי בסכומים שהוא "מגלגל". מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? לקנא בו? לחקות אותו? להידמות לו? לנסות, כמוהו, להמר ו...להצליח או להיכשל?
ואם, חלילה, במקרה הטוב, הדמיוני וההזוי ביותר, אהיה, במקרה – אני לא, תרגיעו – מיליונר? האם אדע מה לעשות עם הכסף המיותר הזה? האם יהיה אחראי מצדי להמשיך להיות בעליו של מיליון שקל כאשר כל שאני יודע הוא להיות סגן המנהלת של משק בית פרטי, צנוע וסולידי?
הערב, בתשע, אני אמור להתפנות למשך שעה וחצי, בקירוב, מכל עיסוקיי ולהקשיב להרצאה אינטרנטית של אחד המיליונרים. עשרה צעדים ל'בדרך אל העושר'. כמו שאני מכיר את עצמי, בתשע אני אעשה משהו אחר. יהיה לי הסבר. יהיה לי תירוץ. האם יכול להיות שיש אנשים שלא נועדו להיות עשירים? הייתכן כי אני אחד מהם? ואולי... אולי... עוד חזון למועד. עוד מועד לחזון. לפי שעה – אפשר לחיות גם בלי מיליון.
