מה שנכון בחיי היחיד, נכון גם בחיי האומה. הכניסה לארץ ישראל הייתה מלאת התלהבות וקדושה, שגם תקלות נקודתיות לא יכלו לקלקל. אך לאחר שבע שנות מלחמה, נותרו חבלי ארץ רבים שלא נכבשו; השבטים רצו להתיישב סוף-סוף על אדמתם, גם אם פירוש הדבר היה ויתור על חלקים ממנה. וככל שחלפו השנים - השגרה עשתה את שלה וכבר דיברנו על מה שאירע. כך היה גם בעת בניין הבית הראשון ולאחר הקמת הבית השני.
מפני סכנה זו מזהירה התורה: "ונושנתם בארץ". תרגישו שאתם כבר ישָנים, לא תהיה לכם רוח הנעורים של ההתחדשות, לא תהיה לכם ההתרגשות של ההרפתקה שבתחילת הדרך. אם זו התחושה, הדרך מובילה בכיוון אחד בלבד: למדרון. משום שאם בכל זאת רוצים לחדש את ההתרגשות הראשונית, מחפשים ריגושים חדשים - וזה אומר: עבודת אלילים.
סכנה זו ניצבת לפתחנו בכל דור. לא צריך להיות רומנטיקנים כדי לדעת, שלפני שניים-שלושה דורות הייתה רוח אחרת בקרב תושבי הארץ הזאת. רוח של עשייה, של ערבות הדדית, של בניית הכלל. אך ככל שעובר הזמן, הרוח הזו מפנה את מקומה לנוחות, לאנוכיות, לבניית היחיד.
כנגד סכנה זו מציבה התורה את התמרור ועליו המילה "ונושנתם". גם אנו ניצבים בפני סכנה של עבודת אלילים. לא רק פסלי עץ ואבן הם אלילים; גם בני אדם, גם אידיאות, גם הכסף - גם לאלו קל להשתעבד, הרבה יותר קל מאשר לבודהא או ליופיטר.
מהי התרופה? גם היא מצויה בפרשתנו, בקריאת שמע: "והיו הדברים אשר אנכי מצווך היום על לבבך". אמרו חכמינו: בכל יום ייראו לך דברי התורה כאילו היום הצטווית עליהם. התורה, העמוקה מני ים והרחבה מני ארץ, היא התרופה בפני ההתיישנות, משום שבכל יום ניתן לגלות בה פנים חדשות, היבטים שלא נחקרו, השלכות שטרם נאמרו.
המחלה היא הרגשת היושן בארץ. התרופה היא העיסוק בתורה. זהו החוט המשולש המפורסם: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. וכדבריו של הנצי"ב מוולוז'ין: ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל. כל שילוב אחר לא יחזיק מעמד. זוהי הדרך היחידה.
