השבוע התקיימה הפגנת משוררים מול בנק ישראל כדי למחות על ההתנהלות הכלכלית של הממשלה והכנסת. בעוד שחברי הכנסת העלו את שכרם בשלושת אלפים שקלים, כך ששכרם הסתכם בסופו של דבר בסכום שעלה על 40,000 שקל, הרי שבאותה נשימה סירבו להעלות את שכר המינימום של העובדים במשק מעבר ל-3,800 שקל. ועכשיו אני קוראת שהתמנה לבנק ישראל מנכ"ל חדש,
דוד ברודט, ושכרו יהיה 130,000 שקל לחודש. בנוסף על כך, אני מצטטת מ
כתבתו של עירן פאר ב-News1: "יקבל היו"ר בונוס שנתי, התלוי בביצועי הבנק, וגובה הבונוס מוגבל ל-6 מיליון שקל. עם זאת, יתכן כי הואיל ומדובר במשרה מלאה, [היו"ר הקודם,
איתן רף, הועסק ב-75% משרה], ישופרו תנאי העסקתו של היו"ר החדש". אם הפער הזה אינו זועק לשמים ומערער את אמות הספים של המדינה, איני יודעת עוד מה לומר.
ההפגנה זכתה לסיקור קצרצר בתוכניתו של גיא זוהר בערוץ 10, אבל הנושא קריטי וחיוני, וברצוני לחדד משהו שנראה לי חשוב מאוד, ולא הודגש דיו. השתתפתי בהפגנה כדי למחות על העוול לחלשים שבחברה וכן, גם להשמיע את קולי בעניין. אבל חשוב היה לי, לפני שאקרא את שירי, לקרוא מדברי הנביא ישעיהו, בפרק א', את נבואת התוכחה שלו, בה הוא מוכיח הן את העם והן את מנהיגיו. הנבואה הזו נקראה בכל בתי הכנסת ברחבי הארץ ובגולה בשבת שעברה, שבת חזון, מכיוון שהיא נקראת תמיד בשבוע שלפני תשעה באב. היא עוסקת בחורבן בית המקדש, שהתרחש עקב שנאת החינם ששררה בין בני ישראל.
חכמינו אומרים שבכל דור בו המקדש אינו נבנה, זה כאילו הוא נחרב מחדש. הנביא ישעיהו פותח את החזון שלו בפנייה אל כל העם. הוא מעיד עליו שמים וארץ:
"שמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דיבר. בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי". הנביא ישעיהו לא מדבר כאן דווקא על הפרנסים של העם, אלא על בני העם הפשוטים. בעצם, על כולנו, כל אלה אשר קיבלו את מתנת החיים על כל נפלאותיה, והם מבזים אותה. על כל אלה שקמים בבוקר בלי להודות לבורא על שקמו בכלל, שלמים ובריאים. ומדוע? מכיוון שאנו לא מבינים, לא יודעים להתבונן נכון במציאות. ולכן כולנו דוויים, מכף רגל ועד ראש, אין אדם שאינו חווה כאוס באיזה שהוא תחום בחייו, בין אם בחיים האישיים, המקצועיים, בין אם בבריאות, בכספים או ביחסי אנוש:
"מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רוככו בשמן".
הנביא ישעיהו מכנה את ארצנו "שממה" ואומר שערינו שרופות אש, מכיוון שהוא רואה מעבר למציאות הפיזית. הוא רואה את השממה הרוחנית שבה אנו חיים. הוא מתייחס למציאות הרוחנית שבה שוחד, גזל וגניבה הם מעשים של יום-יום.
בהמשך הוא נותן לנו גם את התרופה למכות שאנו מקבלים מדי יום ביומו:
"למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה". יש תרופה למחלת שנאת החינם שבה לוקה עם ישראל:
כבוד אנושי הדדי. ברגע שנלמד כולנו להתייחס איש לרעהו בכבוד אנושי, ישתפר מצבנו. אנו לא רואים כיצד כל אדם קשור לכל אדם אחר בחוטים סמויים של אנרגיה, ולכן כולנו שטים בעצם בספינה אחת, וכל מי שמנקב חור בספינה על-ידי התנהגות בלתי הולמת, גורם למעשה לטביעה של הספינה כולה, לטביעה של כולנו.
וכאן עובר הנביא לדבר על המנהיגים. לא בכדי מדבר הנביא קודם על העם ואחר-כך על המנהיגים. על-פי הקבלה, העם מקבל את המנהיגים הראויים לו. ומכיוון שהמסה הקריטית של העם כיום יוצרת מאזן אנרגיה שלילי, אנו מקבלים מנהיגים שאינם נוהגים כבוד לא זה בזה, ולא בנו.
התורה מכירה בסבירות הגבוהה לכך ששליטים יחטאו, ולכן היא משתמשת בספר ויקרא, פרק ד', פסוק כ"ב, בביטוי "כאשר נשיא יחטא" במקום "אם נשיא יחטא". שליטים נוטים פעמים רבות לחשוב קודם כל על עצמם, אבל אלה החושבים רק על עצמם בסופו של דבר יפלו. כדי להצליח, שליטים חייבים לשחרר את עצמם משליטת האגו שלהם. הזוהר מסביר שהשליטים, ולא בני העם, היו צריכים להביא אבנים יקרות עבור האפוד שנהג הכהן הגדול לשים על לבו. הם היו חייבים לעשות כך מכיוון שלבם גאה עליהם, ואם יביאו את האבנים לשים על לב הכהן, חטאם יכופר. כיום, כשאין לנו כהנים שאפשר להביא להם את אבני האפוד כדי לכפר על החטאים, צריך כל מנהיג לכפר על חטאו בעצמו. והכפרה הטובה ביותר היא פשוט להכיר בערכו של האדם הפשוט, ולזכור שכולנו נוצרנו בצלם אלוקים. אבל המנהיגים של ימינו, ברובם, אינם מכבדים את צרכינו האנושיים הבסיסיים, מטפחים את עצמם ואת משפחותיהם ומניחים לאלה שבחרו בהם לחיות חיי עוני, חיי חרפה ובושה.
על-פי הקבלה, עני נחשב כמת, כי חייו מלאי מרורים ואין בהם טיפת שמחה. לכן אומר הנביא את הקטע הבא:
"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים". והוא אינו חוסך את שבטו מן המנהיגים:
"שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". אבל הנבואה מסתיימת בטון חיובי. לעתיד לבוא, לאחר תום סאת הייסורים שבעצם אנו גזרנו על עצמנו, ייסורים שבאו אלינו כדי לטהר אותנו, אז
"אשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".
כדי שהתסריט הזה יתרחש בפועל, כדי שנוכל לבנות מחדש את המקדש האישי שלנו - אם לא את המקדש עבור כל העולם - עלינו לרצות ללמוד לאהוב אהבת חינם. פירוש הדבר הוא שאם יש מישהו אותו אנו שונאים, עלינו לשלוח לו אהבה במקום שנאה. פירוש הדבר הוא גם שעלינו לדאוג לזולת לפחות כמו שאנו דואגים לעצמנו, ולמען האמת, לשים את צרכיו בעדיפות ראשונה, לפני הצרכים שלנו.
לכן קראתי בהפגנה, לאחר נבואת ישעיהו, את השיר שלי על אחמד. אחמד היה פועל ערבי שראיתי יום אחד כשנסעתי במכונית, עומד על שפת הכביש, יחף, חסר שיניים ועיניו מתחננות לי שאעצור. למרות שקצת פחדתי, משהו גרם לי לעצור. הוא הסביר לי בעברית עילגת שהוא פועל בניין עם שבעה ילדים, שאשתו בהריון, מחכה לעוד ילד ושכבר המון זמן לא עבד ואין לילדים שלו מה לאכול. בדיוק אז שיפצנו את הבית והחלטתי להביא אותו הביתה שיעזור בשיפוצים. הוא היה עובד מסור וחרוץ, והתרשמתי מאוד מכך שלמרות דלותו הרבה הוא לא איבד את כבודו האנושי, וטרח להעיר לי על דברים שונים שלא נראו לו בביתי, כדי שאתקן אותם. נתתי לו כמה שיכולתי - מזון, בגדים לבני ביתו, והוא הודה לי מאוד. דמותו חקוקה בלבי תמיד, ובכל פעם בה אני שומעת על עושק של עובדים, בין אם יהודים, ערבים, זרים, אני נזכרת באחמד, עובד זמני, מלא מרץ התלהבות וכוח, שנתן את חלבו ודמו כדי לבנות את הארץ הזו למרות שגר בשטחים.
קראתי לשיר "עבודה ערבית" כדי למחות על הביטוי הזה, המזלזל, בעבודה של ערבים. מניסיוני אני יכולה לומר שהפועלים הטובים ביותר שהיו לי בבית, שעשו עבודה טובה ומדויקת, היו ערבים, ודווקא היהודים התגלו ברובם כחפיפניקים מצויים, לא מגיעים בזמן לעבודה או לא מגיעים בכלל, והעבודה שלהם רשלנית למדי.
עֲבוֹדָה עֲרָבִית (או שִׁיר עַל אַחְמֶד) (מתוך הספר "ברוכה אני שעשיתי עצמי אישה", הוצאת "ביתן")
שָׁלוֹש שָׁעוֹת וַחֲצִי שָׁעָה עוֹמֵד כְּבָר אַחְמֵד עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ בְּרַגְלַיִּם יְחֵפוֹת. "מַפִישׁ1 עֲבוֹדָה הַיּוֹם" הוּא מְחַיֵּךְ בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם וְעַל מְעִילו טִפּוֹת עָבוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם. בַּבַּיִת מְצַפִּים לוֹ שִׁבְעַת יְלָדָיו וְיֶלֶד שֶׁעוֹד לֹא נוֹלָד. "מַפִישׁ עֲבוֹדָה הַיּוֹם". אֶתְמוֹל שָׁבַרְתָּ בְּבֵיתִי קִירוֹת בְּיָדַיִם חֲזָקוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת פה חֲסַר שִׁנַּיִם כִּמְעַט וְעֵינַיִם יוֹקְדוֹת. בְּבֵיתְךָ, כָּך אָמַרְתָּ, חֶדֶר אֶחָד. רִצְפַּת בֶּטוֹן. "הַיְּלָדִים הוֹלְכִים לַמַּדְרַסֶה2, לוֹמְדִים יֹפִי יֹפִי. בַּבַּיִת שֶׁלִי חַם בַּחֹרֶף, כֻּלָּם יוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לַתַּנּוּר, וּפֹה אֶצְלֵךְ קַר. קַר." מַפִישׁ עֲבוֹדָה הַיּוֹם הוּא נוֹעֵץ עֵינַיִם בַּמְּכוֹנִיוֹת הַמַּתִיזוֹת עָלָיו טִפּוֹת שֶׁל בֹּץ. עֵינַיִם רְעֵבוֹת. מִתְחַנְנוֹת. בּוֹעֲרוֹת.