כך הופרכה עלילת הדם הזדונית נגד האצ"ל

"מוזרה הייתה התנהגותה של ה'הגנה'", קבל בגין: "על-אף הדרישה שלא לפרסם את זהות הגוף המבצע - קיבלתי לעת ערב של ה-22 ביולי פתק מגלילי, שביקשנו להודיע ברבים, כי הארגון הצבאי הלאומי הוא שביצע את ההתקפה על מלון המלך דוד. גלילי הוסיף כי ה'הגנה' מצדה לא תפרסם כל הודעה. אנחנו מילאנו את בקשת ה'הגנה' ופרסמנו ללא דיחוי הודעה עובדתית על מה שאירע במלון המלך דוד. רק עובדה אחת לא הזכרנו והיא כי ה'הגנה' דרשה מאתנו ביום הראשון ביולי לבצע את הצ'יק...". ישראל גלילי מתפתל ומתפלפל, אך מודה: "כאשר ניתנה לאצ"ל ההוראה בדבר ביצוע הפיצוץ בבניין מלון המלך דוד, נאמר בה, כי אין לפרש את זהות הגוף המבצע. הנחנו כי ההודעה על המבצעים תבוא מטעמה של תנועת המרי ולא מטעם הגופים הנפרדים - הודעה מטעם תנועת המרי תוסיף משקל מדיני למבצע. כאשר ניתנה הוראה זו לא שיערנו כיצד יתגלגלו הדברים. עתה נשתנה המצב... פנינו אל האצ"ל כי יפרש את זהותו של הגוף המבצע". "האצ"ל עשה כן", קובע בסיפוק גלילי. מה שאינו אומר הוא, שמרגע זה הושגה גם המטרה השנייה, הבלתי-מוצהרת - הותר דמם של ה"פורשים". והראשונים שפתחו בתעמולת הזדון המרושעת נגד האצ"ל היו החברים לנשק, השותפים למאבק: "קול-ישראל" במחתרת, שופרה הרשמי של תנועת המרי העברי. "ה'הגנה' לא מילאה את חלקה", קובע במרירות בגין, "למחרת היום פרסם קול-ישראל: 'תנועת המרי העברי מגנה את ההרג הרב שנגרם בפעולת הפורשים במלון המלך דוד'".

בצהרי יום שני של ה-1 ביולי 1946 חמק לתוך בית ברחוב בן-יהודה בתל אביב, צעיר בלונדיני כחול-עיניים. לאחר שסקר בזהירות את הסביבה, ניגש אל תיבות הדואר, שלף מאחת מהן מעטפה סגורה ומיהר להסתלק מהמקום. הבית ברחוב בן-יהודה שימש כתחנת קשר בין ה"הגנה" לבין שני ארגוני המחתרת - האצ"ל והלח"י. המכתבים היו מובאים תחילה למרכז לח"י, ומשם היו מועברים למפקדת האצ"ל. איש הלח"י, אברהם ליברמן, שכינויו היה אז גדעון, מילא את תפקיד "הדוור". הוא מסר את המעטפה הסגורה לידיו של יצחק שמיר, שנודע אז בכינויו, מיכאל, וזה הורה להעביר את העתקו למפקדת האצ"ל. בשעות אחר-הצהריים נטל שליח של האצ"ל את המכתב מתיבת דואר ברחוב דיזנגוף ומסרו לידי מנחם בגין. היה זה האישור לבצע את הפעולה במלון המלך דוד. אולם היה זה יותר מסתם אישור - הניסוח היה בלשון הוראה: "עליכם לבצע בהקדם האפשרי את המלונצ'יק (כינויו המוסכם של מלון המלך דוד – י.ע.)... אין לפרסם את הזהות של הגוף המבצע - לא פרסום מפורש ואף לא ברמיזה..." (1.7.46 11:00). על החתום התנוססה האות מ' (כינויו המוסכם של משה סנה, הרמ"א (ראש המטה הארצי של ההגנה ונציגה הבכיר במפקדת תנועת המרי). וכך, פתק אנונימי של כ-25 שורות במכונת כתיבה, ללא מועֵן, ללא נמען, חתום באות מ', בלי סימן מזהה של השולח, שהגיע אל מנחם בגין בשעות אחר-הצהריים של יום שני, ה-1 ביולי 1946 - הפך עד מהרה לכדור שלג מתגלגל, שצבר תאוצה במהירות מסחררת, ותוך שלושה שבועות נהיה למפולת אדירה, שקברה תחתיה את האגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים ועימו את מרכז השלטון הבריטי בארץ ישראל, האזרחי והצבאי. שעון הגורל השמיע ביום שני, 22 ביולי 1946, את פעימתו הראשונה בספירה לאחור לקראת יציאתם של הבריטים מהארץ.

שני שקרים הזינו את מסע התעמולה הזדוני נגד האצ"ל בפרשת מלון המלך דוד: השקר האחד - מבית-מדרשו של יצחק שדה: "גידי לא ביצע בשעה שעליה סיכמנו..." הוגדר על-ידי ההיסטוריון יגאל עילם, "כסיפור הנודף ריח של צביעות: שדה נאחז בגרסת מועד הפעולה כתירוץ חיוור ושחוק, כדי לנער עצמו מאחריות ולהטיל את האשמה על האצ"ל" (הראיון המלא עם יגאל עילם בספר "גידי והמערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל"). השקר השני - פרשת האזהרה. הבריטים יצאו מכליהם כדי לנסות ולהוכיח "שלא הייתה כל אזהרה". הם נאחזו בשקר הזה כבקרנות המזבח ורתמו לשם כך את כל מכונת התעמולה הממלכתית העצומה, שעמדה לרשותם בארץ ומעבר לים. הם ניהלו את מסע הכזבים שלהם בכישרון ובמקצוענות, עד כי רבים התפתו להאמין, שאכן "לא ניתנה כל אזהרה". הבריטים לא חדלו להיתלות בשקר שהם עצמם המציאו. הם המשיכו בכך גם לאחר ש"מידל איסט מייל", עיתון הצבא הבריטי במזרח התיכון, בגיליונו מה-23 ביולי 1946 (למחרת הפיצוץ), כתב: "חמש-עשרה דקות לפני ההתפוצצות - קיבלה הטלפוניסטית של מלון המלך דוד הודעה אנונימית, שלפיה עומד הבניין לעוף מיד באוויר ועליה להימלט". ראשי תנועת המרי מילאו פיהם מים. השקר הבריטי השתלב היטב בגרסתו המופרכת של יצחק שדה. שני השקרים השלימו זה את זה בהטילם את אשמת ההרג בפיצוץ מלון המלך דוד על האצ"ל לבדו: "האחריות להרג זוועה זה חלה על האצ"ל ורק על האצ"ל", האשים ביטאון ה"הגנה". מפקדת ה"הגנה" ידעה את כל האמת - ושתקה. שלושים שנה נדרשו לישראל גלילי כדי לאזור אומץ ולומר בפומבי את אשר נצר בלבו שנים ארוכות, או כפי שהוא מעיד - מאז האירוע במלון המלך דוד: "אינני טוען, שהאצ"ל, אכן, התכוון לשפיכת דמי נקיים. איש אינו כופר בעובדה, שניתנה אזהרה טלפונית בעתה", אומר גלילי בדברי עדותו ב-1978 על פרשת מלון המלך דוד. "למעלה מכל ספק הוא, שהייתה התרשלות פטאלית בפינוי, אינני יודע להסביר את פשר ההתנהגות של הבריטים. היו להם כל הסיבות להתייחס לאזהרה הטלפונית בכל הרצינות. מאז ה22- ביולי ועד כתיבת טורים אלה הייתי איתן בדעתי, כי אין לשחרר את הבריטים מהאשמה, שלא פינו במהירות הדרושה והאפשרית את האנשים, שהיו במשרדים. "בשעתו הגיעה אלינו ידיעה ממקורות הש"י, כי משהובאה האזהרה הטלפונית לידיעתו של שאו, הגיב ואמר: 'אנחנו פה לא בשביל לקבל פקודות מהיהודים אלא בשביל לתת להם פקודות'. בפגישתי הראשונה עם מנחם בגין, לאחר הפיצוץ - הבאתי ידיעה זו לידיעתו. ויכוחים בינינו לבין האצ"ל, ככל שיהיו מרים - חלילה להם להמתיק דינם של הבריטים".

האצ"ל ביצע את המשימה שהוטלה עליו במסגרת תנועת המרי, תוך תיאום מלא עם רמטכ"ל ההגנה דאז, יצחק שדה. הבריטים לא שעו לאזהרות ששוגרו אליהם ולא פינו את המלון כנדרש. באחת מהודעות ה-ש"י (שירות הידיעות של ההגנה) נמסר, כי מיד לאחר ההתפוצצות הראשונה, ניגש המבורגר, מנהל המלון, אל שאו, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט) ואמר לו שהבניין נמצא בסכנה ויש להוציא את האנשים מתוכו. לזה ענה שאו: I don't take any orders from jews (=אינני מקבל הוראות מיהודים...). מסמך הש"י שצוטט לעיל אינו אלא טיפה בים ההודעות והידיעות, שהציפו את מרכז המודיעין של מפקדת ה"הגנה", ומטבע הדברים גם את הנהגת תנועת המרי - מיום התרחשות הפיצוץ במלון המלך דוד וימים רבים לאחריו. ואף על-פי כן - הרמ"א, רמטכ"ל ה"הגנה", חברי המפקדה הארצית, שהיו מודעים לאמת - וכמותם גם הבריטים - התבצרו בחומת אלם וטמנו את האמת עמוק-עמוק במכמני הארכיונים. כתוצאה מעיקשותם של הבריטים שלא לפנות את המלון - 91 אנשים נספו בפיצוץ: 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אזרחים זרים. "הייתה זו טרגדיה גדולה", אמר מנחם בגין: "בין ההרוגים היו גם יהודים, דבר אשר נתאבל עליו עד תום חיינו וגם כיום נותר פצע בלבנו; בין היהודים שנהרגו - אני חייב להוסיף, אם כי זה לא משנה את התגובה הנפשית - היו גם ידידים מובהקים של האצ"ל ואנשים, שעזרו לנו רבות במלחמתנו. גם לא רצינו לפגוע בשום אזרח אחר, בריטי או ערבי - וכך גם תוכננה הפעולה. "כולנו הנחנו שהמלון יפונה, שלא יאונה רע לאיש, אלה היו כללי המוסר של מלחמתנו, הרי לא הייתה זו הפעם הראשונה, שחיבלנו בבניין צבאי ממשלתי של הבריטים, ואם היו בו אזרחים, היינו משגרים אזהרה, מטלפנים בעוד מועד ומותירים שהות לפינוים. גם כאן נהגנו כך. אבל קרה אחרת".

לבריטים נדרש קצת יותר זמן - שלושים ושלוש שנים - כדי להודות רשמית, שאכן ניתנה אזהרה על-ידי האצ"ל. לורד ג'אנר, ששימש נשיא הפדרציה הציונית ולא נמנה עם חסידיו הפוליטיים של בגין - נשא ב-22 במאי 1979 נאום בבית הלורדים, המטהר את אצ"ל מאחריותו לאבדות הכבדות, שהיו בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ב-1946. להלן קטע מאותו נאום - על האזהרה שהבריטים התעלמו ממנה בפיצוץ מלון המלך דוד:

• "...ברצוני להוסיף דבר אחד, שחייבים לאומרו: נעשה ניסיון להכפיש את שמו של ראש-ממשלת ישראל הנוכחי, השוהה דרך מקרה בארץ זו, כדי לפגוש כמה אישים חשובים. אני מקווה, שהלורדים הנכבדים יסלחו לי, אם אעזוב למספר שעות, כדי לשמוע, מה יש לו לומר - הוא ינאם באולם המרכזי של בית-הנבחרים.
  כפי שכבוד-מעלתכם יודעים, אני מתנגד לטרור מכל סוג שהוא ולכל מטרה שהיא. אבל אני סבור שעלינו להיות הוגנים. נמסר לי, שבראיון ברדיו לפני ימים אחדים, הסביר מר בגין את הקו, שהוא וחבריו נקטו בו, כשאמר, שבשום מקרה הם לא תכננו התקפות על נשים, על ילדים ועל אזרחים.
  אני סבור שהבית זכאי לדעת מספר עובדות, שנתקלתי בהן לא מזמן, במהלך חקירה מקצועית שערכתי בקשר למה שאירע בעת התקרית (הפיצוץ) במלון המלך דוד. אני אומר זאת בהסכמת האנשים, שהיו קשורים עמי וכן בהסכמת הרופא הנוגע בדבר. אני רוצה למחוק את ההנחה שלא הייתה כל אזהרה.
  אני מתכוון לקרוא בפניכם מכתב מד"ר קרופורד איש בורנמוט. אני מצטט:
  "נאה מצדך שטלפנת אלי היום ומיד ישבתי לכתוב לך". (לראשונה פגשתי את ד"ר קרופורד בפעילות מסוימת בישראל הידועה כ"מגן דוד אדום", שירות עזרה ראשונה ואמבולנסים. לאחר מכן פגשתי אותו בוועידה בבורנמוט, ובמקרה הוא אמר לי שהוא יודע משהו בנושא - י.ע.)
  במכתבו כתב עוד:
  "בהמשך לשיחתנו האחרונה בבורנמוט, אני כותב, כדי לאשר, שהקצין, אשר כתב לי ב-1946 על אודות הפיצוץ במלון המלך דוד, היה מייג'ור ג'נרל דאדלי שרידן סקלטון, CB, DSO, FRCS, לשעבר DGMS בהודו. רופא כבוד להוד מלכותו המלך ולהוד מעלתו המשנה למלך של הודו. הוא פרש מהשירות בערך ב-1937...
  "ב-1946 היה ממונה על בית-חולים ליד ירושלים בפלסטינה א"י והיה מבקר קבוע במלון המלך דוד. ככל הנראה, הוא היה שם באותו יום עצמו שבו אירע הפיצוץ. הוא כתב לי שהייתה אזהרה, וזו הועברה לידיעתם של הקצינים בבר בדרך של ליצנות, כדי להדגיש שמדובר ב'בלוף יהודי טרוריסטי'. ואולם למרות העצה שקיבל, 'להתעלם מהבלוף', הוא החליט לעזוב וכך מצא עצמו מחוץ למלון בעת שאירע הפיצוץ...
  "בריגדיר סקלטון נפטר לפני זמן רב. אני מקווה שעובדות אלה יהיו לך לעזר. רבים מחבריי הכירו את הסיפור בזמנו, אך מעטים מהם עדיין חיים עמנו היום. גיסתי עשויה לזכור אותו בבהירות, כי היא הייתה בידידות עם הבריגדיר. אם אתה חושב שזה נחוץ, אוכל להתקשר אליה".
  ביקשתי ממנו להתקשר עם גיסתו והיא כתבה מכתב המאשר את דבריו של ד"ר קרופורד.
  כפי שכבוד הלורדים יודעים, אינני מסכים לטרור מכל סוג שהוא. ראש ממשלת ישראל הסביר לפני כמה ימים את השתלשלות האירועים בפרשת המלון, ואני מקווה שהמכתב, שעתה זה הקראתי, יהווה, בכל ההגינות, מענה לאשמה, שהועלתה בקשר לאותו אירוע.
  אני מודה לבית על ההקשבה לדבריי".