ט"ו באב זוכה לניצנים של הכרה מחודשת כחג האהבה בחלקים של החברה הישראלית. תופעה זו מעוררת תקווה שנוכל לחדש חג אהבה יהודי, תוצרת ישראל, שיחוג בכל חלקי החברה. חג שידבר אל כל המסגרות החברתיות, שיחגגו אותו במסגרת המשפחה המורחבת אך גם בקרב חבורות של צעירים וצעירות וכמובן במרחב האינטימי של זוג אוהבים.
יש הטוענים שחידוש זה הוא מלאכותי, שטחי, משולל תשתית תרבותית רעיונית עמוקה והוא לכל היותר גימיק שיווקי. האומנם?
האהבה בין איש ואישה תופסת מקום מרכזי ורחב היקף בכל המקורות היהודיים הקנוניים. התנ"ך, התלמודים, ספרות ההלכה והאגדה, הספרות המיסטית והזוהר עסקו רבות במושג האהבה על כל היבטיו והופעותיו. אנו מוצאים עיסוק נרחב ביותר באהבה בין איש ואישה הן בהיבטה הנפשי העמוק, הן בביטוייה במערכת היחסים והקשרים היומיומיים והן בהיבט הגופני-גשמי שלה - היבט שהמקורות עוסקים בו בדרך כלל ללא כל עכבות או תסבוכות. אולם למרבה הפלא לא זכתה הנוכחות המרכזית והמקיפה של נושא האהבה בכלל והאהבה בין איש ואישה בפרט בכתבים הקנוניים להכרה גם אצל אנשים המצויים תדיר בספרות זו, כאילו הדברים הכתובים בה לא חדרו לעיניהם כמות שהם ופורשו, סוננו או צונזרו משם במהלך הקריאה. כלומר, קיים פער גדול בין מה שכתוב בתנ"ך ובספרות היהודית הקנונית על האהבה ובין מה שאנשים מצפים או סבורים שכתוב בהם.
בין פוריטניות, מתירנות והרמוניה אחת הסיבות שהקוראים והלומדים אינם ערים לעיסוק האינטנסיבי של כתבי הקודש באהבה בין המינים היא משום שאינם מצפים שכתבי-הקודש יעסקו בכך. כתבי הקודש אמורים מבחינתם לעסוק ברוחני "העליון" ולא בגופני "הנמוך" והאהבה בין המינים שייכת על-פי ההכרה הרווחת בציבור לסוג האחרון.
ההכרה הדיכוטומית גורסת שהתפתחותו הרוחנית של האדם מותנית בהינתקות מן החומריות והגופניות. הזוגיות נתפסת כמנוגדת להתפתחות רוחנית ואינטלקטואלית או לפחות כבת-לוויה בעייתית. במקביל לעלייה הרוחנית, סבורים מרבית האנשים, יוותר האדם על שימושים חומריים שאינם דרושים לו ויסתפק בסיפוק צרכיו בלבד. לדרגות הגבוהות של ההשגות הרוחניות יתלווה מאמץ לצמצום הצרכים הללו במה שדרוש לקיום הגוף כדי שזה ישמור בקרבו על הרוח. בין הצרכים הניתנים לנטרול תוך המשך שמירה על קיום הגוף מצוי הצורך המיני.הכרה זו טבועה עמוק בתודעה האנושית בכלל ובתרבות המערבית שעוצבה על-ידי הנצרות בפרט. המקורות היהודיים השונים מתמודדים באופן מורכב, מגוון וגם נרחב עם הגישות הנובעות מההכרה הדיכוטומית. ישנן עמדות שאמצו, גם אל תוך היהדות, את ההכרה הדיכוטומית המאפיינת את הנצרות, אולם העמדה היהודית הרווחת במקורות איננה רואה כל סתירה בין אהבה ויחסים גופניים בין בני-זוג לבין התפתחות רוחנית, קדושה ונבואה. לא זו בלבד שהעמדה היהודית המרכזית איננה רואה סתירה ביו אהבה ויחסים גופניים אלא שהיא מחייבת את ההרמוניה ביניהם.
רוב האנשים מכירים שתי גישות לאהבה: הגישה הפוריטנית, אותה הם מייחסים לדת, לכתבי הקודש ולעמדות "רוחניות" בכלל, ומולה - הגישה המתירנית הנחשבת גם בעיני עצמה לעמדה מטריאליסטית, אנטי-רוחנית. כלומר בין אם האדם נוקט בעמדה או באורח חיים פוריטאני או מתירני, הוא מבסס את הכרתו והשקפת עולמו על גישה דיכוטומית בין "רוחני" ל"חומרי" וממקם את עצמו באחד הצדדים של המשוואה. התפיסה ההרמונית של האהבה שהיא עמדת חז"ל במשנה, בתלמוד, במדרשים ובזוהר, דוחה את הפוריטניות ואת המתירנות כאחד. האהבה מתקיימת מתוך הרמוניה של הרוחני והגשמי, של השכל והגוף. המקורות מבקשים לקדם סוג כזה של קשר בין איש ואישה המתקיים בד-בבד ברובד השכלי הקוגניטיבי, ברובד הנפשי המתבטא ברגשות ובאיחוד הגופני ביניהם. התפיסה ההרמונית עומדת על כך שנטרול כל אחד משלושת המרכיבים מערער ואף מבטל את קשר האהבה. קיומה של האהבה עומד על מאמץ מתמיד לקיום ההרמוניה בין שכל, נפש וגוף.
חוכמת האהבה אהבה ביהדות היא תחום לימודי העומד בפני עצמו, אהבה כחוכמה שהשגתה היא מן התכליות האנושיות ולפיכך כל אדם, או לפחות כל אדם המבקש חוכמה צריך לשאוף להשיגה. חוכמת האהבה בדברי חז"ל מתבטאת בכמה היבטים ואופנים:
א. דיון בשורה של בעיות, דילמות ואפילו אבסורדים שזוג אוהבים עשויים או עלולים להתמודד אתם תדיר.
ב. תיאורים של ביטויים והופעות שונות של האהבה כמו אהבת האל, אהבת הרע, אהבת החוכמה והיחס בין כל הביטויים האלה לאהבה בין איש ואישה.
ג. דיון במרכיביה של האהבה בין המינים והיחס בין ביטוייה השכליים, הנפשיים והגופניים.
ד. כל חוכמה וגיבוריה וכך גם חוכמת האהבה: תיאור אישיותו ותורתו של חכם האהבה כדמות להזדהות. זיהוי חכם האהבה עם דמויות ידועות בקנון היהודי כמו רבי עקיבא.
דרך זו של התמודדות עם הפער ההכרתי נועדה להביא את הקוראים והלומדים לא רק לשינוי תודעתי ולהכרה בקיומה של חוכמה הנקראת חוכמת האהבה אלא אף להבנה המעמיקה שחוכמה זו היא יסוד חוכמת-הדת בכללה ואיננה איזה ענף צדדי שלה. הבנה זו מושתתת בין השאר על ההיגדים הבאים:
א. מקור-האהבה חד הוא: אהבה בין איש ואישה. כל שאר הופעותיה כגון: אהבת האל; אהבת החוכמה; אהבת הרע, שואבות את משמעותן מאותו מקור אחד.
ב. תשתיתה של ההתנהגות המוסרית האנושית, תיקון עולם או עבודת השם היא האהבה בין בני הזוג והיחסים ההרמוניים ביניהם.
ג. יחסי אהבה, השתוקקות, זיווג וזוגיות בין זכר לנקבה אנושיים הם החומרים המשמשים לתיאור עולם האלוהות בספרות הקבלה, היחס בין עולם האלוקות לעולם העשייה והבסיס עליו מושתתת האמונה המיסטית.
המפגש בין תורת האהבה של רבי עקיבא והמבחנים שזמנה לו המציאות מהווים מצע אידיאלי לבירור יסודי של האפשרות למימושה בפועל של תפיסת האהבה ההרמונית במציאות רצופת מכשולים. שאלת מימושה של האהבה קשורה בשאלת הידרדרותה של התשוקה בין איש ואישה לתאווה פשוטה, התמודדות עם ייסורים ומוות ועוד. רבי עקיבא היה תיאורטיקן של חכמת האהבה שהגיע אל התיאוריה מתוך התנסות אישית והמשיך לבחון אותה בניסיונותיו לאורך כל ימי חייו ואף בשעת מותו. חוכמת האהבה שפיתח גורסת שהאהבה אחת היא אם גם הופעותיה רבות. יסודה ומקורה באהבת איש ואישה אך אותה אהבה ממש באה על ביטויה באהבת הרע, באהבת החוכמה, באהבת האדם ובאהבת אלוקים. במקביל לפיתוח הרעיונות בפילוסופיה של האהבה עסק רבי עקיבא באופן יסודי ומעמיק בפיתוחו ומיסודו של הקוד ההתנהגותי של תורת האהבה והתווה דרך פעולה במסגרת הפרקטיקה ההלכתית. חכם האהבה היה גם המחוקק של חוקי-האהבה על יסוד תפיסה שהמוסר האנושי יכול להישען על חוכמה זו.
רבי עקיבא הוא דמות חכם-האהבה שהניחה ספרות המשנה והתלמוד לפתח הלומדים והחוקרים ולעובדה זו יש משמעות מרחיקת לכת לגבי מקומה של חוכמת האהבה בספרות היהודית הקנונית בכלל. רבי עקיבא איננו "עוד חכם" בין חכמי המשנה אלא החכם בה"א הידיעה, עמוד האמצעי שעליו ועל שיטתו מבוססת ספרות התנאים כולה. יש בכך כדי ללמדנו על מקומה המרכזי, המשמעותי, המשפיע ומרחיק הלכת של האהבה בספרות חז"ל.
עוצמתה של חוכמת האהבה במקורות טמונה בחיבור שבין האגדה, המיתוס וההגות מצד אחד ובין הפרקטיקה ההלכתית המכוונת ליישומה של האהבה בחיי היום-יום של האיש והאישה מן הצד האחר. חיבור זה בין עולם המחשבה והדמיון לעולם ההתנהגות המעשית יצר נוסחה מנצחת, שכמעט אי-אפשר לדחותה או להתעלם ממנה. אגדות, מיתוסים ודברי הגות נסתרים ונדחים על-ידי גישות שונות ומנוגדות להן, ואף משתכחים במהלך הדורות. ואולם ביצוע יום יומי של העקרונות המוסריים ויישומן של ההשקפות על הזוגיות בהתנהגות הבין-זוגית הופכים השקפה מתופעה מופשטת למציאות, מרעיון לעובדת חיים שרירה וקיימת.
לט"ו באב כחג אהבה יהודי מחודש בזמננו יכולה להיות תשתית תרבותית, הגותית ולימודית במקורות היהדות לדורותיה. אין כאן כל שאלה של מלאכותיות או שטחיות. ט"ו באב צריך להפוך ליום של לימוד מעמיק בחוכמת האהבה וליום שמחתם של האוהבים. כך תשוב המשמעות המחודשת לדברי חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים."
