טענותיהם של הפליטים הערביים וצאצאיהם ל"זכות השיבה" אינן חדשות. עם זאת קיים פער עצום בין התוכנית הנרקמת למימושה במערכת החינוך הפלשתינית, לבין הבנת משמעותה של תוכנית זאת על-ידי ישראל והמדינות הדמוקרטיות התורמות מאות מיליוני דולרים לקידומה. במשך שנים הולך ונבנה המתכון לאסון ההומניטרי הבא במערכת ההופכת את ההטפה להתאבדות ולרצח עם לאידיאל חינוכי ולמטרה מדינית ראויה.
בסרטו "למען הנכבה" ("
For the Sake of Nakba"), חושף העיתונאי החוקר דוד בדין, כי אתוס ה"נכבה" והחינוך ל"זכות השיבה" זוכים לא רק לתמיכתה של הרשות הפלשתינית, אלא גם של תומכים פחות צפויים שהתאגדו יחד תחת המטרייה של סוכנות התעסוקה לפליטים של האו"ם המוכרת גם בשם אונר"א (
UNRWA). הסוכנות שנוסדה לפני 60 שנה על-מנת לסייע לפליטים הערביים של 1948, ממומנת כיום על-ידי 38 מדינות מרחבי העולם וזוכה לתקציב של יותר ממיליארד דולר. תקציב זה צמח לאחרונה בעזרת תרומות שנתיות של ארה"ב ושל מדינות האיחוד האירופי המוסיפות יותר מ-460 מיליון דולר מדי שנה. בין התורמות המובילות לסוכנות נמנות קנדה, יפן, נורווגיה ואוסטרליה.
הסיפור של פליטי 1948 הוא ייחודי בתולדות המלחמות. על אופן הטיפול בפליטים הערביים עמדה החוקרת והסופרת ג'ואן פיטרס בספרה "
מאז ומקדם", ההופך את כל בעיית הפליטים על פיה וממחיש, כפי כתב עם הופעת הספר המבקר של ה"וושינגטון פוסט", כי "הפליטים אינם הבעיה אלא העילה".
לפני כ-60 שנה סייעה אונר"א בהזנתם של בין 450 ל-750 אלף פליטים. בניגוד גמור לכוונה לפתור את בעיית הפליטים, זכו למעמד זה לא רק ערביי ישראל המקוריים שטענו כי נושלו, אלא גם צאצאיהם העתידיים. כך צמח מספר ה"פליטים" שבהם מטפלת אונר"א לכ-4 מיליון איש החיים ב-59 מחנות פליטים שלה הפזורים ביו"ש, בעזה, בירושלים, בסוריה, בירדן ובלבנון.
