גרסטנפלד ממיין את התופעות ומחלק אותן לשמונה סוגים: הצדקת השואה ותמיכה בה ("חבל שהיטלר לא גמר את המלאכה"), הכחשת השואה ("לא היו תאי גז", "מספר היהודים שנהרגו היה קטן בהרבה ממה שטוענים"), הסטת השואה וטיוחה (אוסטריה, רומניה ואחרות הטוענות "אנו היינו בעצמנו קורבן של הנאצים ואיננו אחראים", או, כפי שאמר מרטין היידגר ב-1949,"העת המודרנית בכללותה היא שאִפשרה את השואה"), דה-יודאיזציה של השואה (הרחבת המושג והחלתו על כל נפגעי מלחמת העולם השנייה ולאו-דווקא על יהודים), השוואת השואה לתופעות אחרות ולא שייכות (השמאל שמשווה את
ג'ורג' בוש להיטלר ואת פעולותיה של ארה"ב בעירק ובאפגניסטן למעשיה של גרמניה בארצות שכבשה), היפוך השואה (הצגת היהודים וישראל כנאצים, השוואת הפלשתינים ליהודים באירופה הכבושה והתמיכה בחמאס בסגנון "חמאס, חמאס, יהודים לגז"), טריוויאליזציה של השואה (למשל, אל גור: "ליל בדולח אקולוגי", האפיפיור
יוחנן פאולוס השני: "הפלות הן שואה", ג'. מ. קוטייזי: "הרג בעלי חיים הוא שואה", מיכאל רבינוף: "השואה שמביאה תעשיית הטבק", פוליטיקאים ישראלים: "ההתבוללות באמריקה היא שואה" וכולי), ומחיקת הזכר הפיזי של השואה (פגיעה באנדרטאות ובאתרי זיכרון, בעיקר במזרח אירופה).
הספר כולל גם חמישה ראיונות ומאמרים עם מומחים בנושאים כמו יחסה של אירופה ליהודים, השואה והעולם הערבי (נושא שהוא הכרחי להבנת מצבנו במזרח התיכון), הצגת השואה בגרמניה כיום, חיסול הזיכרון של הנוכחות היהודית במזרח אירופה (יוגוסלביה) והשימוש שעושה השמאל הבריטי בזכר השואה כדי לתקוף את הציונות. מעניין במיוחד הוא הראיון של גרסטנפלד עם פרופסור שמואל טריגנו, סוציולוג הפוליטיקה מצרפת, המציג ניתוח היסטורי ותרבותי מבריק של חוסר יכולתה של אירופה לעכל את הרעיון שהיהודים הם עם אמיתי ושל תוצאותיו של מצב זה המתבטאות בעיוות זכר השואה ובהטחת האשמות כלפי ישראל.
טוב יהיה אם ספרו העובדתי והנוקב כל כך של גרסטנפלד יתורגם לעברית ולערבית, יופץ לקהל ישראלי רחב, ישמש גם את מערכת החינוך ויהיה חומר לימוד לתלמידים ולצעירים יהודים וערבים ברחבי הארץ.