לו ויתר ברדוגו על המשפט הראשון ואילו פתח את העלילה במשפט השני, הפחות דרמטי, אך המתאים מקודמו לפתוח פרק ראשון, האמור להיות פרק אקספוזיציה, היה הקורא מזהה ביתר קלות את התבנית המעניינת שבחר לעלילתו הקאמרית של הרומן, שבזירתו פועלות רק שתי נפשות. בהגדרות המקובלות בתורת הספרות נהוג לזהות את התבנית הזו כ"סיפור מסגרת" - עלילה המצורפת משני סיפורים. הסיפור המסגרתי הוא תמיד משני בחשיבותו, כי הוא מגדיר את המקום, הזמן והנסיבות שבהן מתבצע הסיפור הראשי - הסיפור הפנימי שבתוך המסגרת, שבאמצעותו מרתק "המספר" את הנוכחים האחרים במעמד הזה.
הפרק הראשון ברומן "זה הדברים" הוא אכן פרק אקספוזיציה מובהק, כי הוא מתאר את המעמד ואת התנאים שבהם מתרחשת הפעולה האפית, פעולת הסיפר, וגם מזהה מי משתי הדמויות תספר את הסיפור הראשי. ברומן הזה תהיה זו האם המבוגרת והחולה, שרק כאן וכעת ובלחץ מעשיו של הבן, נאותה לגלות לו לראשונה את סיפור חייה ולחשוף לידיעתו את סודותיה הכמוסים - שעד כה הצפינה ממנו ושהיה בדעתה לשאתם עימה לקברה - ובכללם הסוד על נסיבות לידתו.
על מעמדו הראשי של הסיפור הפנימי, סיפור חייה של האם, בעלילת רומן זה מעיד שמו - "זה הדברים". זהו שם משובש באחד השיבושים הטיפוסיים לעברית שבפי האם, כי בולטת בו אי-ההתאמה במספר בין מילת הזיקה "זה", שנועדה ליחיד, לבין המילה "הדברים", שהיא בריבוי. אך באמצעות הצבת הכותרת המשובשת על עטיפת הספר, הבליט ברדוגו, כי סיפורה של האם שבתוך המסגרת - סיפורה של האם, חשוב יותר מהסיפור המסגרתי שמספר הבן. כמו-כן, יתבהר עד מהרה לקורא, שבאומרה "דברים" אין האם מתכוונת ל"חפצים", כפי שאפשר היה להניח, אלא ל"עובדות" מחייה, שאותן היא חושפת לראשונה בפני הבן, שבמשך שנים נהג להתנשא עליה בהשכלתו ובהבנת מצבם בחברה הישראלית. ולכן לא רק הבן יצטרך להתמודד עם העובדות שתחשוף לו אמו, אלא גם על הקורא יהיה לעקוב אחרי השינוי ביחסו של הבן לאמו בהשפעת העובדות הללו.
למען האמת, השיבוש אינו מצטמצם רק בכותרת. הטקסט כולו מסוגנן בעברית משובשת וקשה להבנה, שנועדה לאפיין את מוצאם האתני של צמד גיבוריו - אשה מבוגרת, שעלתה לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-50', ובנה, רווק כבן ארבעים, שאלמלא הרגיש כי הוא משתייך ל"ישראל השנייה", היה מוצדק להגדירו כ"צבר".
יתר על כן: שני מרכיביו של "סיפור המסגרת" אינם מעמידים לקורא אתגר לשוני זהה. רק הסיפור הפנימי, סיפורה של האם, כתוב ממש בעברית המשובשת, המעידה על מוצאה מיהדות מרוקו, שבה דיברו בדיאלקט יהודי של הערבית המרוקנית, אשר בו שילבו מילים מהשפה הצרפתית שנקלטו אצל המקומיים בתקופה הקולוניאלית שבה שלטה צרפת במרוקו. ואילו העברית שבה מתבטא הבן בסיפור המסגרתי אינה משובשת, אלא קשה לפיענוח. הוא מנסח את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן כה מפותל, דו-משמעי וחמקמק, עד שהם נתפסים כ"משובשים", בעוד שלמעשה מובנם מעורפל ובהרבה מקומות גם מצטייר כ"סתום". שיבושי האם בעברית נובעים מקוצר שליטתה בשפה, שמקורה בהשלמה עם מיקומה בשוליים של הישראלִיוּת. אך העברית "הסתומה" של הבן מקורה בקוצר יכולתו להביא לבהירות את הגדרת זהותו ומצבו בחברה הישראלית.
בחירתו של ברדוגו בתבנית "סיפור המסגרת" הייתה נכונה, אף שהייתה גם מסוכנת, כי היא הכתיבה חזרה על מבנה קבוע בכל הפרקים. בהשפעתה מתחיל הפרק במתרחש בין הבן ואמו בהווה, שהוא התוכן הקבוע של הסיפור המסגרתי, ועובר בהמשך לתוכנו של הסיפור הפנימי - לנתח נוסף מסיפור חייה של האם בעשרים שנותיה הראשונות, כאשר עדיין הייתה "ילדה מטולטלת" ממשפחה למשפחה במרוקו.
ברדוגו עקף סכנה זו בשני פתרונות. האחד טבעי ומועיל - כאשר איפשר לבן, המשמש כ"מספר"בסיפור המסגרתי, להביא זכרונות מחייו עם אמו ולהשמיע באמצעותם את הקובלנות והאישומים שצבר כלפיה. והפתרון השני המיותר והמאולץ - כאשר הסיט מדי פעם את סיפור המסגרת להתעניינותו של הבן בשכן - נגר בן גילו וגברי ממנו במראהו. אלמלא התפתה לסטייה הזו היה מקיים בעוצמה רבה יותר את עלילת הרומן כעלילה קאמרית (מעוטת דמויות) וקלסטרופובית (סגורה וחונקת).