להמתין בסבלנות לכישלון ה"פשיזמים התאומים"

כלי התקשורת המרכזיים של ישראל הקלו על אימוצה של המדיניות האשלייתית מצד רשויות השלטון ועל התקבלותה על ליבו של הציבור הישראלי. מרבית כלי התקשורת פעלו כלהקת מעודדות של תנועות השלום. בתקופת אוסלו הם אף הצניעו ידיעות חשובות שהיו עשויות לעורר בקוראים ספקות, כגון דברי ההסתה והתמיכה בטרור שהמשיכה הרשות הפלשתינית להפיץ. הדבר נכון, בין השאר, לשלושת היומונים הישראלים המובילים - הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב. עיתונים אלה הם בבעלות פרטית. לפיכך, גם הקמתם והפצתם של עיתונים יומיים מתחרים, שיציגו זווית ראייה אחרת על מצבה של האומה ועל האתגרים והאיומים העומדים בפניה, תלויות ביוזמתם של גורמים פרטיים. דוגמה להתפתחות בכיוון הרצוי היא כמובן היומון "ישראל היום". לעומת זאת, התקשורת האלקטרונית בישראל נתונה לשליטתה של המדינה, או לפחות לרגולציה מצידה. בשנים האחרונות המונופול הממשלתי נסדק מעט, אבל עדיין גופי השידור המרכזיים הם ממשלתיים. במהלך שנות אוסלו עיצבו גופים אלה את ה"חדשות" כך שיתאימו לסדר היום הפרו-אוסלואי (ראוי לציין שגם כאשר מפלגות ימין נמצאות בשלטון, רוב רובה של הפקידות בישראל, ובכלל זה ברשויות התקשורת, נתון בידי בעלי תפקידים מן השמאל). המשך ריכוכה של האחיזה הממשלתית בתקשורת האלקטרונית, והקפדה על מתן ביטוי לקשת רחבה של דעות מעל גלי האתר, יסייעו לחיסון הציבור מפני נהייה עיוורת אחר מדיניות ממשלתית המבוססת על הזיות מסוכנות ותבוסתניות. מה תהיינה השלכותיהן, במונחי מדיניות, של ההצעות שמנינו - העלאת אחוז החסימה, בחירות אזוריות-אישיות, רפורמה במערכת המשפט, רפורמה בחינוך ובתקשורת - המבקשות לקדם דיון ציבורי פתוח והבנה מעמיקה של סוגיות חיוניות ולהקל על עלייתה של מנהיגות פרגמטית שתיזהר מליפול בפחי האשליה? אפשר לצפות כי עם יישומן של המלצותינו, תיווצר בין הממשלה והאזרחים מערכת יחסים שתאפשר הכרה גלויה באיומים הניצבים אל מול פני האומה, ותמימות דעים בדבר הצורך להעמיד כוח צבאי שיוכל להגן מפני איומים אלה גם בשעה שהמדינה מבקשת למגרם באמצעים מדיניים. צפוי גם שתתפתח הסכמה לאומית על דרך פעולה שתעודד את רוחו של העם ותאפשר לו לצמוח ולשגשג גם בצילם של איומים. עוד יש לשער שמערכת היחסים החדשה בין האזרח לרשות תוביל להכרה משותפת בכך שהשגת שלום אמת תלויה בלוח הזמנים הערבי, ולא בזה של ישראל שהיא ממילא שוחרת שלום. הכל יבינו שאף כי ישראל יכולה - אם לא תקשור את ידיה מתוך רמייה עצמית - להרתיע את אלו המבקשים להתקיפה, ולהביסם אם יתקיפוה בכל זאת, אין לאל ידה לכפות על הערבים שלום. על הערבים לבחור בשלום, ובעתיד הנראה לעין לא סביר שזה יקרה. הערבים הם כידוע הצד הדומיננטי באזור. כ-300 מיליון נפש, לעומת כ-7 מיליון ישראלים. מניין זה אינו כולל את תושביהן של מדינות באזור העוינות לישראל אך אינן ערביות, כגון אירן. נוסף על כך, הערבים אינם זקוקים לשלום עם ישראל. כאשר בימי אוסלו השלתה ישראל את עצמה לחשוב כי היא האשמה בשנאת הערבים כלפיה ושביכולתה להסיר שנאה זו באמצעות ויתורים, נלוותה לכך אמונה מגלומנית מצידה כי השפע שהיא יכולה להכביר על הערבים בתחומי הרפואה, החקלאות והטכנולוגיה וביתר תחומי התמחותה, יחיש את בוא השלום ויתמרץ את הצד השני שלא להפר את הסכמי השלום שייחתמו. האשמה עצמית ומגלומניה הן שני צדדים של אותו מטבע - ממש כשם שהילד המוכה מאשים את עצמו במצבו ומפַתח פנטזיות גדולה על כך שבמעשיו שלו הוא יוכל לשנות את התנהגותם של המבוגרים המתעללים בו. הישגיה של ישראל בתחומים רבים ראויים בלי ספק להערצה, והערצה זו גוברת אם מביאים בחשבון את זערוריותה של מדינה זו. אולם בחשבונותיהם של המנהיגים הערבים, נגישות להישגים אלו היא פרט זניח. מדינות ערב אינן חוששות מפני ישראל, שכן הן יודעות היטב כי היא אינה מאיימת עליהן כל עוד אין הן מאיימות עליה. ואילו פירותיו האחרים, הכלכליים, של השלום עם ישראל - הללו כלל אינם קורצים להן. למנהיגים הערבים אין אפוא חפץ בשלום עם ישראל, בעוד שהעוינות כלפיה משרתת אותם היטב. טבעם של משטרי עריצות שהם מפנים את זעמו של העם אל "אויבים" מבחוץ כדי להסיח את דעתם מן הצרות מבית. זאת ועוד, בתחרות המתנהלת בין מנהיגי מדינות ערב על כתר האמינות והפופולריות, שנאת ישראל מוסיפה נקודות, ואילו יחס "רך" לישראל חושף את המנהיג להתקפות מצד מתחריו מבית ומחוץ.