מתישהו, לפני שני עשורים, פתחו את הצרכנייה בדימונה. אותה צרכנייה שאנו מכירים כיום שהיא יותר פרטית. זה היה חלק מהמהפך של מפלגת ש"ס והעומד בראשה
אריה דרעי, בסיוע למשפחות מחתך סוציו-אקונומי בינוני ומטה, בחיפוש אחר מזון בד"צ במחירים שווים לכל נפש.
מפלגת ש"ס של אז (לפני חליפות הוורסצ'ה) נתנה תשובה הולמת למשפחות אלו בתחומים שונים והחזירה את שיטת הלימוד הספרדית לזמינה עבור ילדים רבים שלא מצאו אותם במסגרות אפלייתיות אחרות. ההשקעה הייתה בחינוך, בדיור, בגנים וגם בתחום הצרכנות.
לנו הילדים שהגיעו לפעילות המועדון סיפרו, שעתה נפתח מקום שיאפשר להורינו לרכוש בו מזון בהנחות משמעותיות. לא ממש הבנו אז את המשמעות של זה, אבל כולנו, ילדים ככל שהיינו, ידענו שהנחה בקניות למשפחה הם דבר שיעזור להורים שלא אמרו בקול, אבל ידענו שלא קל להם.
לא לכולם היה אישור כניסה לצרכנייה, כמו שלא לכולם היה פעם אישור קנייה בשק"ם. בשק"ם למשל, קנו רק עובדי מדינה וכוחות הביטחון, וכדי לקנות בצרכנייה משפחות נדרשו להמציא תלושי משכורת ואישורים אחרים כדי לאפשר להם לרכוש בהנחות המוצעות שם.
באחת הפעמים נכנס המדריך שלנו במועדונית, וכדי לשכנע אותנו להמריץ את ההורים להצטרף אל "מועדון הלקוחות", סיפר ברוב גאווה והדר כי המקום הזה כל כך נחשב, עד כי בשבוע שעבר נצפה במקום מישהו עם וולבו חדישה שבא לקניות שם.
לרוב הילדים זה לא אמר הרבה אבל אני, ממבט של ילד שרוצה לומר "המלך הוא עירום" אבל חושש כי כולם שותקים, ובכל זאת המדריך אמר, חשבתי לעצמי איך מישהו מגיע עם וולבו למרכז קניות המיועד למשפחות נצרכות? עניין של הסתכלות כנראה.
ולמה נזכרתי בזה? כי לאחרונה יש המון התפארות במצבם המדהים של ערים בפריפריה. מספרים לנו שיש כאן בתים שעברו כבר את המחיר של מיליון שקל (ממש כמו בית קרקע 200 מטר בנוי בלהבים) ושעל כל מגרש מתמודדים חמישה. בתי שלושה חדרים בקומות נמכרים במעל לחצי מיליון שקל ואין יותר מזה לעדות עד כמה מצבינו טוב.
אני לא רוצה לחשוב מה יקרה ביום שישב לו פקיד אוצר כלשהו לצפות בחדשות ויחליט שאופקים הזוכה להטבות מס משמעותיות אינה ראויה לקבל את הטבות המס האלו. עיר שמרשה לעצמה להופיע כמרובת בתי קרקע עם בריכות צמודות וג'יפים בחנייה ומתפארת על היותה פנינת נדל"ן, לא ראויה יותר להיות נכללת בתוכנית שיקום שכונות הוא יחליט, ואז לצערנו כמאמר הפתגם "את האבן שזרק טיפש אחד לבאר לא יוציאו מאה חכמים".
אבל לי זה נראה קצת תמוה. איך העובדה שבתים עולים כאן בסכומים מטורפים אמור לגרום לי לשמוח? איך בית שרק עובדי מפעלים ותיקים הרוצים לממש את חסכונותיהם בבנק במשהו מניב רווחים יכולים להרשות לעצמם, אמור להשאיר אותי בעיר פיתוח? איך זוג צעיר בפריפריה יכול להרשות לעצמו לקנות בית במעל חצי מיליון שקל? איך זוג צעיר יכול בכלל לרכוש בית נורמלי בלי לכבול עצמו למשכנתה עד סוף ימיו?
הלו! מישהו שומע? אנחנו במקומות שנקראים אזורי עדיפות לאומית. קצת איזון לא יזיק.