תקופה קשה, מבחינה תדמיתית, עוברת על מערכת המשפט ובמיוחד על מעמדו, כבודו והשפעתו של בית המשפט העליון. כאשר מחצית מהנשאלים בסקר עורכי דין במחוז תל אביב והמרכז לא רוחשים אמון במערכת המשפט, זאת נורת אזהרה חמורה למערכת. אין זאת הפעם הראשונה שסקרים מגלים חוסר אמון במערכת המשפט והגיע הזמן לקחת את הנושא ברצינות.
כאשר בית המשפט העליון מכפיל את עונשו של שוטר שהרג גנב מכוניות, תוך שהגנב מנסה להימלט למרות אזהרתו של השוטר, ולטענתו אף מנסה לדרוס אותו, והוא יורה והורג אותו - צריך לשקול את העניין בזהירות, תוך התחשבות בעבודתו, בתפקידו ובמשימותיו של השוטר והמשטרה בכללה, וכן על-רקע של לחימת המשטרה בגל הפריצות וגניבות הרכבים הגואה.
משטרת ישראל פועלת בתנאים קשים ותחת לחצים כבדים. תפקידה של המשטרה לתת שירות ביטחון לאזרח בחיי היומיום. אבל הממשלה, בלחץ הנסיבות, הטילה על המשטרה גם את תפקיד "ביטחון הפנים" של המדינה, כלומר: שמירה, התארגנות ופעילות מבצעית כנגד טרור פנימי, מחבלים, מתאבדים ופשע מאורגן. למשימות אלה לא נתנו למשטרה מספיק תקציבים, מספיק שוטרים ומספיק אמצעים "מתוחכמים", לרבות תנאי שכר ועבודה לא משופרים. כלומר, מה שמבקשים מהמשטרה זה תוצאות וביצועים, אבל האמצעים והתנאים לא מספקים.
כאשר יש גל של גניבות, פריצות וגניבות רכבים, באים בטענות, ובצדק, למשטרה. אבל כאשר השוטרים עומדים איתנים על משמרתם, מסכנים את חייהם מול פורצים וגנבים - מתחילים לדקדק בסעיפי החוק היבשים ומרפים את ידיהם לעתיד. ואסור לשכוח את אותם המקרים שקרו בשנים האחרונות, בהם דרסו, ניסו לדרוס שוטרים, כולל המקרה המזעזע בו נדקר שוטר במברג על-ידי גנב רכב ומזה שלוש שנים שוכב כ"צמח" ומצבו כעת נואש.
שלא תהיה אי-הבנה בהבנת הנקרא - שמירה על שלטון החוק, מילוי הוראות החוק, גם על-ידי שוטרים וגם על-ידי צה"ל, הם חלק בלתי נפרד, חשוב ועקרוני של שמירה על מערכת שלטונית דמוקרטית.
מערכת המשפט חייבת לתרום את חלקה לשמירה על גבולות נורמטיביים ושלטון החוק. אך יחד עם זאת, על בית המשפט העליון, במיוחד, העומד בראש הפירמידה המשפטית, לתת דוגמה לשילוב של הבנת החברה, רחשי החברה והציבור הרחב, אבל במיוחד לא להתנתק מהעם ולא להתנשא מעל העם. עליהם לחיות ולהרגיש את ה"שטח", את ההתפתחויות, את הזרמים ברחוב ולתת פרשנות בהתאם.
תפקידו של בית המשפט לאפשר לזרועות הביטחון, למשטרה ולצה"ל לפעול למתן ביטחון שוטף לאוכלוסיה, תוך שמירה על נורמות, ערכים ומסגרת החוק, אבל תוך גמישות המתחייבת מחיי היומיום, ממצבי לחץ וסכנה, בהם פועלים אוכפי הביטחון.
ניקח לדוגמה את מקרה
שי דרומי - חוואי בנגב, שהיה נתון למתקפת גניבות בקר מחוותו משך תקופה ארוכה. מספר ניסיונות גניבה ופריצה נכשלו, הכלבים בחווה הורעלו, עד שלילה אחד שם דרומי מארב לגנבים וכשהם הופיעו, בחשכת הלילה, שלושה גנבי בקר לבושים שחורים והתקרבו אליו, פתח באש ופצע קשות אחד מהם. על פעולה זו הועמד לדין. הדי הפרשה הביאו, בסופו של יום, לחקיקת החוק הידוע בשם "חוק שי דרומי", בו תיקון לחוק הפלילי, הנותן הגנה בפני פורצים לביתו ולחצרו של אזרח הנתון לסכנה של פגיעה בגופו וברכושו. החוק בא להגן על בעל הרכוש ולא על זכויותיהם של גנבים/פורצים שלוקחים סיכון מקצועי בשעת גניבה. כלומר, הכנסת הכירה סוף-סוף בזכות האלמנטרית של "הגנה עצמית" בפני פורצים וגנבים, שנהנו עד עכשיו ממרחב פעולה גדול, עקב אילוצים, פחדים ופרשנויות יבשות של החוק.
'ביתו של אדם מבצרו' איננו רק פתגם אנגלי עתיק-יומין, אלא מקפל בתוכו רעיון קונסטיטוציוני של הגנה עצמית של אזרח על ביתו ורכושו מפני פגיעה רעה של זרים. בארה"ב, נושא ההגנה העצמית על גופו, שלמותו של אדם ורכושו - היא יותר מסעיף בחוק, היא בבחינת "כמעט דת" שחיים על-פיה. האמירה: תרד מאדמתי ומרכושי - או שאני יורה בך, אינה סתם פתגם אלא דרך חיים. אצלנו, חוק שי דרומי הוכיח שבתחום זה יש לעשות שינויים מהותיים ולעדכן את החוק לחיים הנוכחיים.
מה שחסר לבתי המשפט, לפרקליטות ובעיקר לבית המשפט העליון, זה לרדת לעם מבחינת ההרגשה, ההתנהלות, כדי להבין מה פירוש 'זכויות האזרח', מה פירוש 'ביטחון לאזרח', ברחוב, בכביש ובביתו.
אסור לבתי המשפט להסתתר מאחורי סעיפי חוק יבשים, ולפעמים ישנים ולא מעודכנים, ולפיהם להכתיב לנו נורמות התנהגות. בתי המשפט הם של העם למען העם, ורק כך יחזור האמון למערכת, לבתי המשפט ולכיבוד שלטון החוק. מי שצריך להתגייס כדי לבצע זאת - המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה - שילוב כל הגורמים הנ"ל, למטרה של שמירה על שלטון החוק, ומתן ביטחון לאזרחים, הוא המפתח להצלחה. יתרה מכך, עונשים הולמים וכבדים לאלה שמזלזלים בחיי אדם, כמו במקרים של תאונות "פגע וברח" שרבו לאחרונה, אי-הגשת עזרה או קריאה לעזרה של נפגעים שחייהם בסכנה - מחייבים ענישה מרתיעה.
זה תפקידם של בתי המשפט והפרקליטות, שלא תמיד עומדים על משמרתם. מתן עונש של 3 שנים על משליך נעל על השופטת
דורית ביניש, ואותו עונש על פגיעה בנער, הפקרתו והפיכתו ל"צמח", תוך "עסקת טיעון" - הם מגוחכים ומעוררים זעם.
פסק דין, כמו בג"צ ג'נין ג'נין בעניין סרטו הדוקומנטרי כביכול של מוחמד בכרי, המלא שקרים, עיוותים והסתה פראית נגד צה"ל, חייליו וקציניו, כאשר בג"צ מכיר בעובדה שהיו שקרים ועיוותים ובכל זאת מאשר את הפצתו, מבלי לדרוש ולחייב מתן תגובה של משתתפי המבצע - הוא עיוות דין עצמאי כשלעצמו, באישור בג"צ. ולדעתי, פסק דין שהוא בבחינת "כתם שחור" בפסיקה של העליון. כאשר הסרט מופץ בארץ ובחו"ל, תוך הדגשת תכנים, אירועים ופרשנות מוטעית, שקרית ומניפולטיבית, הגורמת נזק כבד לתדמית המדינה ולפגיעה בלתי צודקת בחיילי צה"ל - אל יתפלאו במערכת המשפט על ירידה באמון במערכת.
נהייה אחר רעיונות אוניברסאליים, התחנפות לאידיאולוגיה של צדק כמעט אבסולוטי, וחתירה של בית המשפט העליון שלנו להיות יותר קתולי מהאפיפיור, יש בהן אלמנטים של פגיעה באמון. בית המשפט העליון, לרבות בג"צ, הם שומרי החומות והחותם של שלטון החוק, אבל במובן של עדיפות לבטחון המדינה, לקיומה, לשלום אזרחיה, כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.
