מזה כשנתיים ימים אנו עדים להתערבות מוניטרית ולהזרמת תקציבים מאסיבית של ממשלות ובנקים מרכזיים שלא הייתה כמותה מעולם, בניסיונן להזרים אדרנלין לכלכלותיהן - מאמצים שהצליחו אומנם לבלום את ההידרדרות, מבלי לשקם את הכלכלה, בחזקת משב-רוח פיננסי שאינו מוריד גשם כלכלי ריאלי. ההתערבות הפיסקלית והמוניטרית לוותה במלחמה פסיכולוגית ממש, שטיפת-מוח של הצרכנים על-ידי ממשלותיהם, שנוהלה בחוכמה ובמיומנות רבה בראש ובראשונה על-ידי
ברק אובמה ובן
ברננקי, בעזרתם של מנהיגים כגון גורדון בראון ואחרים, אשר פיזרו במקביל לכספים הרבים גם הרבה "אוויר חם" בהצהרותיהם התדירות, כדי לנטוע אופטימיות בלב הצרכנים ואת ההרגשה כי "שיא המשבר מאחורינו". אכן, הצפת שווקי ההון בכסף זול והעליות המטאוריות של הבורסות מאז מרס 2009 נטעו בלב רבים את התחושה כי הכלכלות עלו על דרך המלך, ולא כך היא. ה-DOUBLE DIP הוא רק עניין של זמן - השאלה איננה האם הוא יתרחש? אלא מתי? לעניות דעתי, במקרה הגרוע, עניין של שבועות או מספר חודשים; ובמקרה הטוב, אי שם במחצית הראשונה של 2011.
עם כל הכבוד לכלכלותיהן של אירופה, סין, הודו ושאר מדינות ה-BRIC, כלכלת ארה"ב היא עדיין המפתח ונותנת הטון והכיוון של הכלכלה העולמית, לפחות ברבע הראשון של המאה ה-21, אם לא למעלה מזה - כלכלה המהווה כ-24% מהתמ"ג העולמי הנומינלי, הצורכת כרבע ממקורות האנרגיה העולמית ומטבעה ה"חלש" מהווה 64% מהסחר העולמי. ללא התאוששות כלכלתה, אין סיכוי לצמיחה עולמית בת-קיימא.
לצערנו, ניתוח רציונלי של מצבה אינו מבשר טובות. מאז ומתמיד מנוע הצמיחה האמריקני היה ונשאר הצריכה הפרטית בהיקף שנתי של 10.2 טריליון דולר, כ-70% מהתמ"ג, כאשר הדלק שהניע אותה היה "אפקט העושר" של האמריקנים, שהתבסס על שני עמודי תווך: רווחי הבורסה המשגשגת מחד-גיסא, ושוק נדל"ן הניזון ממיחזור משכנתאות בהיקף שנתי של כ-0.75 טריליון דולר, שתרמו כ-8% לצריכה הפרטית מאידך-גיסא. עמודי התווך הנ"ל נבנו על יסודות מוצקים של שיעורי אבטלה נמוכים, אשר ערב המשבר היו ברמה של אבטלה חיכוכית, 4.7%-. המשבר מוטט בחטף את עמודי התווך על יסודותיהם. האבטלה קפצה לשיעורים של למעלה מ-10% וירדה לאיטה ל-9.5%, קרי כ-15 מיליון מובטלים. ובאם כוללים בנתונים את העובדים הזמניים, משרות חלקיות והמתייאשים מלחפש עבודה - מדובר ב-17%, קרוב ל-30 מיליון מובטלים! בממוצע, כל עובד מפרנס נפש אחת נוספת, כלומר, לכ-60 מיליון מתוך אוכלוסיה של 307 מיליון אין הכנסה קבועה ומסודרת, פרט לדמי אבטלה זמניים והטבות סוציאליות אחרות, כגון בולי מזון. האבטלה העמוקה גרמה לראשונה לצרכנים לשנות את הרגליהם ומרמת חיסכון אישי אפסית עלו ל-4% - מגמה ברוכה לטווח הארוך וקטסטרופלית לצריכה הפרטית בטווח הקצר, שלא לדבר על הירידה המשמעותית באשראי והחוב הצרכני, אם כתוצאה של חוסר ביקושים או מהקשחת הקריטריונים והערמת קשיים על-ידי חברות האשראי.
נפילות הבורסה ב-2000-1 ושוב ב-2008-9 גרמו לירידה של עשרות אחוזים בעושרם של משקי-הבית, ורבים מהם הדירו את רגליהם משווקי ההון, פרט לאותם מתי-מעט בעלי קרנות פנסיה המושקעות עדיין בבורסה, שהצליחו בעקיפין לקזז קמעה את הפסדיהם. במקביל, המשבר החמור בענף הבנייה פגע גם הוא אנושות ב"אפקט העושר". מדובר בענף שהיווה באופן ישיר 11% מהתמ"ג ובעקיפין 12.5% (כולל רכש רהיטים, מכשירים חשמליים, שירותי אחזקה וכו'). מ-2005-6 הענף במסלול של האטה, כשב-2009 איבד הענף כ-10% מתפוקתו וקרוב לרבע מעובדיו נפלטו, רובם ב-2010-2008. ללא התאוששות ענף הבנייה, אין לצפות לשיפור משמעותי בכלכלה. וכל האינדקטורים מצביעים על שפל חמור: לדוגמה, אישורי הבנייה במאי 2010 היו 545 אלף לעומת 2.15 מיליון במאי 2005. התחלות הבנייה ב-2009 - כ-0.45 מיליון לעומת כ-1.7 מיליון ב-2005. סיומי בנייה ב-2009 - 0.5 מיליון לעומת 1.65 - ירידה של כ-75% לכל אורך החזית.
משבר ה"סאבפריים" בשלהי 2007 היה רק הגפרור שהצית את מדורת המשכנתאות בארה"ב - ניתוח שוק המשכנתאות מראה כי הבעיה החמורה איננה ה"סאבפריים" שממנו נהנו כ-2 מיליון משקי-בית, שמתוכם כבר עוקלו 0.75 מיליון בתים ו-0.5 מיליון שעדיין מפגרים בתשלומיהם למרות תוכניותיו הנדיבות של אובמה לצמצום היקף העיקולים, אלא דווקא הלווים ה"טובים" - רוב האמריקנים שלקחו משכנתאות "פריים" - מדובר במגפה לאומית בסדר גודל קטסטרופלי. בשוק האמריקני 128 מיליון דירות, ובניכוי הדירות הנטושות, הקראוונים והבתים הניידים, מדובר ב-100 מיליון דירות ש-68% מהן בבעלות פרטית, כאשר שני-שליש מהן ממומנות על-ידי משכנתאות, קרי - כ-45 מיליון. הבעיה האמיתית היא עם כ-11 מיליון מתוכן (25%) שערכן בשוק נופל מגובה חוב המשכנתה, דבר המעודד את הבעלים להחזירן לבנק המלווה מבלי להיתבע לדין. עד היום עוקלו על-ידי הבנקים כ-3 מיליון דירות והיד עדיין נטויה - כנראה שסתימת הדליפה במפרץ מקסיקו תבוצע לפני שייפסקו הודעות עיקולי הבתים בארה"ב. כ-7% מהדירות הממושכנות עוקלו, לעומת 1% במצב נורמלי, ושביעית מהלווים עדיין מפגרים בתשלומיהם! הבעיה היא בראש ובראשונה בעיה פיננסית לבנקים כמו פאני מיי ופרדי מאק, ובעקיפין לממשל, אבל היא גם מדרדרת את מחירי הנדל"ן הפרטי, ועד אשר השוק לא "ינוקה" מהדירות המעוקלות - תהליך העשוי להיארך כ-4-3 שנים, ויש המחמירים וטוענים ל-8 שנים - אין סיכוי להתאוששות המחירים, שנפלו בממוצע בכ-30% ובמדינות כפלורידה, כאריזונה וכנבאדה אף ב-60%. ועדיין לא דיברנו על הנדל"ן המסחרי, שבממוצע שישית מהיקף המשרדים ריקים מאדם ומחברות. האבטלה הגבוהה והממושכת, הפגיעה ברווחי הבורסה והצניחה החופשית במחירי הנדל"ן ללא אופק של שיפור נראה לעין - פוגעים ב"אפקט העושר", הופכים את המשבר השני לבלתי נמנע.
כאמור, אירופה, למרות שכלכלתה מהווה כ-30% מהתמ"ג העולמי, איננה חלופה היכולה להשפיע באופן מהותי על הכלכלה העולמית. ללא קשר למשבר האחרון, זה כ-30 שנה שאירופה היא "החולה של הכלכלה העולמית", עם כלכלות שמרניות, ללא דרגות חופש ורמת חדשנות בינונית-מינוס עם אוכלוסיה מזדקנת (חציון הגילאים עולה על 40) ושיעור אבטלה הנושק ל-10%, המעמיד בסכנה את שיטת מדינת הרווחה. הצמיחה השנתית הממוצעת של 15 המדינות הוותיקות באיחוד האירופי עמדה בדור האחרון על 1.6% לעומת כ-3% בארה"ב. צירופן של 12 המדינות החדשות, רובן ממזרח אירופה, צירוף שנועד להאיץ את הצמיחה על-ידי פיתוח שווקים חדשים ומעבר חופשי של כוח-עבודה נוצרי ביבשת - כשל בגין המשבר האחרון. לולא ההזרמה של עשרות מיליארדי יורו לרובן, כלכלותיהן היו מתמוטטות, כך שבמקום שהחדשות יעלו את קצב הצמיחה למעלה, הן נגררו בקושי לקצב הצמיחה הנמוך של הוותיקות. המשבר ביוון אינו סוף פסוק אלא סימפטום, כיוון שמדינות חשובות יותר כאיטליה, כבלגיה, כספרד, כפורטוגל ואפילו כאנגליה, לא עמדו ממש בשלושת הקריטריונים של "אמנת מסטריכט", חלקן לא דיווחו אמת וחלקן השתמשו ב"חשבונאות לאומית יצירתית" בעזרתם האדיבה של בנקי השקעות ועצימת עין של האיחוד האירופי.
אין חולק על כך שבעתיד, למדינות ה-BRIC ואחרות יהיה משקל רציני בכלכלה העולמית, אלא שכיום אפילו סין, שהשנה תעקוף את יפן ותהפוך למעצמה הכלכלית השנייה בעולם, עדיין מדובר ב-8% מהתמ"ג העולמי, כשליש מהאמריקני, שלא לדבר על רמת הצריכה הפרטית הנמוכה בסין ובהודו יחדיו, המהוות כשישית מהרמה האמריקנית. לסין הישגים רבים ולראיה - הצמיחה הפינומינלית של קרוב ל-9.5% ממוצע שנתי מאז 1978 - תופעה שאין לה אח ורע מאז המהפכה התעשייתית, אבל היא עדיין לא יכולה לשמש כחלופה לכלכלת ארה"ב. חשוב לציין כי גם סין, כארה"ב וכאירופה, נקטה עם פרוץ המשבר במדיניות פיסקלית ומוניטרית מרחיבה על-ידי הגדלת סובסידיות, פיתוח מואץ של תשתיות והוצאות ציבוריות בהיקף של 586 מיליארד דולר וכן הזרמה של 1.1 טריליון של הבנק המרכזי על-ידי רכישת אג"ח קונצרני וממשלתי. משבר שני בארה"ב יפגע בייצוא הסיני, וההאטה הצפויה בכלכלתה תפגע קשות בעיקר במדינות הסובבות אותה כיפן, כקוריאה הדרומית וכמדינות ה-ASEAN.
אכן ברק אובמה, ו
ג'ורג' בוש לפניו, ובן ברננקי, הצילו זמנית את כלכלת ארה"ב והעולם מהתמוטטות רבתי על-ידי הזרמות פיסקליות ומוניטריות מאסיביות, החל ב-168 מיליארד דולר במאי 2008, 770 מיליארד בספטמבר, 787 מיליארד בינואר 2009, 2.1 טריליון של הפד דרך שוק ההון, שמתוכם 1.25 טריליון לרכש אג"ח מגובה במשכנתאות (וטריליונים נוספים שהפד לא מוכן לדווח או לפרט על אודותיהם), 75 מיליארד פה ו-154 מיליארד שם, 4,500 דולר לכ"א בתוכנית "מזומן תמורת גרוטאות רכב", 8,000 ו-6,500 דולר - זיכוי ממס לרוכשי דירות; ועדיין הכלכלה מקרטעת כיוון שמדובר ב"הזרקות" המשפיעות נקודתית וזמנית, שאינן מבשרות על תפנית כלכלית. הסכנה האמיתית היא אובדן הקשר בין הקורה בשווקים הפיננסים לכלכלה הריאלית.
לשטיפת המוח של המנהיגים הצטרפו מקהלת בנקי השקעות, קרנות גידור, ברוקרים ואנליסטים המציפים אותנו השכם וערב בהודעות "חיוביות", ובהבל פיהם ותחזיותיהם הוורודות נוטעים בציבור את התחושה של "עסקים כרגיל" ו"המשבר מאחורינו". גם הפד משתתף במשחק וחוזה צמיחה של 3.7% ב-2010, והבנק המרכזי האירופי מדבר על 1% - אלו הן משאלות-לב שבמקרה הטוב יסתיימו ב-2% לראשונה ו-0 לשנייה - דבר אשר יחזיר את ארה"ב בקושי לרמה של 2007 לאחר ירידה של 2.4% ב-2009 ובדל צמיחה של 0.4% ב-2008. הדיסוננס בין העולם הפיננסי לריאלי הולך ומתרחב, וסופו שייגמר בהתרסקות ובמשבר נוסף. הרי ברי לכל שה"בום" בשווקי ההון הוא תוצאה של הזרמת כסף זול ולא שיקולים רציונליים. רוב התוצאות הפיננסיות החיוביות של החברות האמריקניות הן פועל-יוצא של הקטנת מלאים, חיתוך בהוצאות המתבטא בפיטורי עובדים ובקיצוצי שכר, ולחץ מחירים על ספקי המשנה וחוזר חלילה. רוב החברות בבורסה לא חזרו לרמת מכירות ריאלית של 2008 וחלקן אפילו לא של 2007 - אין בחברות הללו כמעט השקעות הון, לא בציוד או במכונות ולא במו"פ, ורק פה ושם רכישת עסקים קיימים והחלפת בעלויות. המעסיקים, בדרך-כלל נמנעים מלגייס עובדים חדשים ומעדיפים להגביר את מכסת השעות הנוספות, ואם כבר מגייסים, מעדיפים זמניים ומשרות חלקיות. התוצאות החיוביות של הבנקים והמוסדות הפיננסיים הן פועל יוצא לארביטראז’ בין הריבית לזמן קצר לזמן הארוך, קרי - השקעות פיננסיות של כסף זול בריבית אפסית המסופק על-ידי הממשל במקום מתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים ולמשקי-הבית. העליות המטאוריות בבורסות מאז מרס 2009 מעידות בסך-הכל על תופעת ה-ECHO DOUBLE המעוותת את המציאות הכלכלית, דבר שקרה לאחר המשבר הגדול של 1929, כאשר ב-1930 היא עלתה ב-25% ומיד התרסקה שנית ב-75% לתקופה ממושכת. כך גם קרה בשלהי 2000, כאשר לאחר התמוטטות הבורסות היה פרץ זמני של עליות, שסופו בהתרסקות של מרס 2001, אז ירד הנאסד"ק מרמה של 5,000 אל מתחת ל-2,000.
התוצאה הבלתי נמנעת של משבר כלכלי נוסף היא ירידה בסחר העולמי שירד כבר ב-2009 ב-13% והתגברות הפרוטקציוניזם, שאת ניצניו ניתן כבר היום לאתר בעין בלתי מזוינת. בניגוד למשבר האחרון, בו הכלכלה הישראלית יצאה יחסית לא בשן ועין, הרי שהמשבר השני עלול לפגוע קשות, ולתקופה ממושכת, בייצוא הישראלי, שהספיק כבר לרדת מרמת-שיא של 43% מהתמ"ג ל-35%. לכן, טוב יעשו קברניטי המשק באם יכינו מבעוד מועד תוכניות-מגירה, כיצד לאזן את הפגיעה הצפויה בייצוא בהאצת רכיבי התמ"ג האחרים, כגון צריכה ציבורית על-ידי הקדמת פרויקטי תשתית עתירי עבודה מקומית, והשקעות שממילא היה צריך לעשותן בחינוך, בבריאות ובמערכות רווחה, וכן הגברת הצריכה הפרטית על-ידי הורדת מיסים עקיפים, כגון מע"מ על-חשבון מיסים ישירים.