משהו קורה בישראל בשנה-שנתיים האחרונות. בעוד שבעולם עולים זרמי האנטי-ישראליות, וקוצרים כעת את מה שזרעה האליטה הפוסט-ציונית הישראלית בעשור הקודם, כאן בישראל צומחת ועולה, בצורה איטית ועקבית, פרו-ישראליות. הציונות מתנערת מן האבק, הפטריוטיזם כבר אינו מילה גסה, והימין המרכזי הישן, זה שכבר הוספד, מגלה לא רק סימני חיים אלא גם דומיננטיות בשיח הציבורי.
הימין האידיאולוגי לא יצא במחולות כשבנימין נתניהו ניצח בבחירות והקים את הממשלה שלו עם העבודה, ישראל ביתנו וש"ס. הוא מעדיף ימין מובהק, שאינו מחזר אחר
ציפי לבני ואינו נכנע לרטוריקה של שתי מדינות לשני עמים. אבל מי ששרידותה של מדינת ישראל חשובה לו, ומי שמבין את הנזק העצום שחוללה כאן הרוח הפוסט-ציונית שהשתלטה על השמאל הישראלי, צריך להיות מאושר ממה שמתרחש לנגד עינינו: מפא"י ההיסטורית, זו שלא הרבתה ברטוריקה ימנית אבל ניהלה מדיניות ציונית מובהקת, כמעט קמה לתחייה בממשלה הנוכחית. הליכוד עושה זאת תוך פזילה ימינה, העבודה תוך פזילה שמאלה, אבל השורה התחתונה השיבה לשלטון את הציונות הפרגמטית והבלתי מתנצלת.
מניות רבות במהפך השקט הזה יש ל
אביגדור ליברמן: הוא ומפלגתו הם שהניפו את דגל המרד בתקינות הפוליטית כשהעלו לדיון ציבורי את שאלת הנאמנות של ערביי ישראל, את הצורך בפתרון ציוני לגיור ועוד. ליברמן גרף הישגים בקלפי, אבל חשוב מכך - הוא זכה ללגיטימציה כאשר השתלב, למרות מחאות חלק מאנשי העבודה, בממשלה.
הזירה הפוליטית היא רק חלק מהסיפור, אבל חלק חשוב. אי-אפשר להעריך בבירור עד כמה 'רוח המפקד' של שר חינוך כגדעון סער, למשל, משפיעה על מאזן הכוחות במערכת החינוכית, אבל זה בוודאי מועיל. קשה להעריך במה קיומה של הממשלה הזו הועיל ל'אם תרצו' לפרוץ לתודעה הציבורית, ובהצלחה, דווקא כעת - אבל זה ודאי לא הזיק. גם הצורך של חלק מהשמאל להגדיר עצמו כ'ציוני' מעיד על המהפך, מהפך שבונה מחדש את המרכז הציוני.
דוגמה מאלפת להתפתחות כיוון הרוח הציבורי נתנה פרשת המשט. הכול התחיל בסגנון הרגיל והמוכר: התנהלות ישראלית שנראית רע, תקשורת שלהוטה לבקר את ה'איוולת' שלנו, והצטרפות של מתקיפים מבית למתקיפים מחוץ. והנה, בתוך ימים ספורים השתנתה המגמה מקצה לקצה: ישראלים בכל העולם התנדבו להגן על העמדה הישראלית, הביקורת הפנימית כמעט נעלמה, הגיבוי הציבורי להמשך המצור על עזה התברר כאיתן, והדרישה לוועדת חקירה בינלאומית נתקלה בחומה ישראלית בצורה.
האם אלו רק העובדות, שהתבררו מהר, שהפכו את הקערה הציבורית-תקשורתית על פיה? ודאי שלא. בעבר כבר ידענו מקרים רבים שבהם העובדות תמכו בעמדה של צה"ל, ובכל זאת ישראלים משפיעים רבים בחרו לאמץ את העמדה הנגדית. יש כאן משהו עמוק יותר, משהו באווירה שהשתנה. אולי אובמה, בהפוך על הפוך, גרם לישראלים לחשיבה עצמאית יותר.
לא צריך להשלות את עצמנו. גם היום עדיין יש ישראלים שמסיתים את עמיתיהם באקדמיה להחרים את ישראל. גם היום יש ישראלים שמזדהים עם האויב ביתר קלות מאשר עם אחיהם. גם היום קשה לעיריית ירושלים להרוס בתים ערביים בסילוואן, וגם היום המערכת מגבה בקלות רבה יותר הריסת מבנים שנבנו על-ידי יהודים שלא כחוק. גם היום מונפת חרב של איום על ההתיישבות ביהודה ובשומרון, וגם היום אין עדיין שום אופק מדיני שפוי שיחליף את רעיון העוועים המסוכן של המדינה הפלשתינית.
אבל אחרי כל זה, היום יש גם משהו שלא היה לפני שנים ספורות. התרגלנו למערכת ציבורית-פוליטית שבה יש רק שני קולות: הקול השמאלני (חילוני, אקדמי-תקשורתי, שפוי בעיני עצמו ובעיני רבים אחרים) והקול של הימין הדתי (ה'משיחי', הרחוק ממוקדי ההשפעה, ההופך בקלות למושא שנאה). באמצע שטה לה חברה ישראלית שגמגמה בין יצרי הקיום הטבעיים שלה ובין 'מעצבי דעת הקהל', שהיו כולם שמאלה ממנה. הקול הימני כמעט לא נשמע, כי הוא נתפס כנישה, כמגזר; כי הוא דיבר בשפה שאי-אפשר היה להעריך. הימין החילוני הישן, כמו גם השמאל הציוני הישן, נעלמו למעשה מהזירה.
הצטלבותם של כמה תהליכים חברתיים ופוליטיים בשנים האחרונות הביאה את השינוי. כעת, לצד האליטות של השמאל ושל הימין האמוני צומח גם מיינסטרים שאינו מתבייש בציונות שלו. מיינסטרים שיש לו חיבור כמעט מובנה למסורת, אבל אינו זהה לחברה הדתית; מיינסטרים שרחוק מאוד מחזונות על 'מזרח תיכון חדש', אבל אינו מחויב מראש למדיניות של 'אף שעל'. זרם מרכזי מתון שמבין מה אנחנו מחפשים כאן גם אם אין הוא רגיל לנפנף בדגלים ולהתגייס למשימות לאומיות. הזרם הזה זקוק, עדיין, לאנרגיות האידיאולוגיות של הימין הדתי, המגויס; אבל הוא סולל לו לאט לאט דרך משלו. כזו המסתכלת בסימפתיה אל המתנחלים ואחיהם, אבל עושה זאת ממקום ישראלי טבעי, אותו מקום שעד לא מכבר היו בו רק שמאל ושמאל.
עבור הציונים המפוכחים, אוהבי ארץ ישראל, הזרם הזה אולי נראה 'פרווה' מדי, נתון ללחצים ולא מחויב מספיק; אבל במבט ממעוף הציפור על עתידנו כאן, ומתוך ידיעה שאנו עם שלא יכול ולא צריך להישאר חברה אידיאולוגית - צמיחתו של הזרם הזה היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו.
