הכנסת אישרה לפני מספר ימים, באיחור רב, בקריאה טרומית, את הגדלת התמריצים ליישום תמ"א 38 (תוכנית מתאר ארצית), שהינה הצעת חוק הבאה לתקן את התוכנית לחיזוק מבנים משותפים מפני רעידות אדמה.
הצעת החוק, פרי יוזמתו של ח"כ אורלב, הינה הצעה נכונה וראויה, אלא שאף בהצעה זו אין די כדי להתמודד עם הבעיה החריפה ולעניות דעתי, היא לא תהווה תמריץ מספק ולא תפתור את הבעיות ביישום התוכנית.
קיימים מספר מכשולים שאסור להתעלם מהם: 1. הסכמה של 51% מהשכנים, במקום רוב של 66% כפי שהוצע קודם, עשויה בהחלט לקדם את הנושא.
2. קבלת היתרי בנייה ותהליכי הרישוי כרוכים בביורוקרטיה והינם ארוכים ומסורבלים. באחרונה ניתן לכך ביטוי פומבי רחב במסגרת הדיונים על הרפורמה בתכנון הבנייה. לדעתי, אחד הפתרונות שכדאי היה להיעזר בהם הוא תיקון 72 לחוק התכנון והבנייה, המאפשר לערוך בקשה להיתר, ליטול את האחריות ולאפשר תוך 60-30 ימים לקבל את ההיתר.
3. לבסוף, והחשוב ביותר: רעידת אדמה על-פי כל הנתונים, תתרחש בישראל בזמן כלשהו. יכול שתקרה בעוד 30 שניות ויכול בעוד 30 שנים. אז תיתפש המדינה כלא מוכנה וכמפקירה את תושביה, שיהיו נתונים לחסדי שמים בהיעדר תמיכת בני-אנוש.
אחד מתפקידי המדינה הוא למנוע תופעה של אלפי פגועים וחסרי-בית, כפי שעשתה כשנודע על האפשרות להתפרצות מחלת "שפעת החזירים". לראיה - המדינה רכשה חיסון בהיקף של מיליוני שקלים (כמדומני 30 מיליון), חיסון שברובו לא נעשה שימוש, והוא נזרק לאחר פקיעת תוקפו. לפנינו מקרה אחד של התערבות המדינה בנושא מניעה אמיתי ומוחשי. גם נושא רעידות האדמה הוא מוחשי ועל המדינה להירתם לכך ביתר דבקות.
המומחים בנושא מתריעים מפני קריסת בניינים על עמודים שנבנו לפני שנות ה-70'. באותם מבנים חסרים גם המרחבים המוגנים הדירתיים (ממ"דים) וברובם חסר מרחב מוגן כלשהו, או קיים מקלט זעיר שאינו יכול להכיל ולהגן על תושבי אותו בניין בזמן מלחמה.
חיזוק הבתים מפני רעידות אדמה לאותם מבנים, נעשה בין השאר גם על-ידי תוספת של חדרי ביטחון מוגנים לכל דירה, העשויים בטון מחוזק. הרווח הינו כפול: גם חיזוק וגם הגנת הדיירים מפגיעת טילים - זו הגנה וזו הגנה - וכפי שהתערבה המדינה בנושא המרחבים המוגנים, וכפתה על-פי חוק על כל דייר לבנות ממ"ד, ואף השתתפה בבניית מרחבים מוגנים במקומות רבים - עליה לנקוט ביוזמה רצינית יותר בנושא רעידות האדמה.
הצעת החוק קובעת שיינתנו זכויות בנייה של יותר מקומה אחת לקבלנים שירתמו לעבודה זו. ייתכן שלגבי "אזורי הביקוש" שרובם במרכז הארץ, הדבר משתלם, וקבלנים יתחילו בביצוע העבודה. אלא שהבעיה האמיתית קיימת דווקא באזורים אחרים - באזורי השבר הסורי אפריקני - בהם טבריה, קריית שמונה, בסביבות צפת, במקומות הסמוכים לבקעת הירדן, באילת, ואפילו בחיפה.
רוב האזורים האלה הינם אזורי פריפריה ואינם אזורי ביקוש דווקא. באותם אזורים, תוספת של אחוזי בנייה לקומה נוספת לא תמריץ אף קבלן.
לדעתי, המדינה חייבת להתערב וליטול על עצמה אחריות כדי להתמודד עם הבעיה.
קיימות מספר אפשרויות: - ניוד זכויות בנייה מהמרכז - לאזורי פריפריה, או כהטבה לקבלנים שיחזקו מבנים בפריפריה - קבלת אחוזי בנייה במרכז.
- טוב יותר: לאפשר ל"קבלני המרכז" תוספת אחוזי בנייה נוספים מעבר למוצע, וחלק מהרווח על תוספת זו ינותב ל"קופה מרכזית" של המדינה, ובכסף זה היא תירתם לחיזוק הבתים בפריפריה.
ניתן לבצע את העבודה באמצעות המערכת של ההגנה האזרחית - הג"א, בסיוע המשרד לביטחון פנים או לחילופין על-ידי משרד השיכון והבינוי, ואפשר שיבחרו קבלנים על-ידי מכרז והם שיעשו זאת במימון מאותה קופה.
בכך תישמר המחויבות של המדינה לשלומם של אזרחיה ולביטחונם האישי.