עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה (?)

בפרשת השבוע, פרשת עקב, עולה שאלת זכותנו על הארץ. בפרשה זו ישנו תנאי: אומנם, זכותנו ההיסטורית קיימת, אך השנייה קשורה לקוד מוסרי ולכללי התנהגות. ההבטחה לארץ ישראל קושרת את יסודות עם ישראל למורשת, אך התנאי עולה רק בחיי המוסר והמופת שיתקיימו בה ולא בזכות ההיסטורית. משה מכין את העם לקראת כניסה לארץ ובנאומו מדגיש את חשיבות ישראל כעם ישראל, את החיבור של עם לארץ, ואת חשיבות הניצחון על הפחד. משה רבינו לא מפחד מדרך ארוכה. הקשר בין הזכות על הארץ ואופן החיים בה, עולה גם ביחזקאל ל"ג, כ"ו: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ"?

הגדרת שני ה"ציבורים", הדתי מחד-גיסא והחילוני מאידך-גיסא, באה לידי ביטוי במאבקים על דמותה של ישראל, מסוג זה שחווינו בעשרה באב תשס"ה. כעת, חמש שנים אחרי, אין מנוס מלהביט למציאות בעיניים: הציבור הדתי כבר אינו פרטי, "הולאם" על-ידי תנועה ממוסדת; והציבור החילוני הופרט והפך ליחידים מנותקים, ה"אני" החופשי, הנסחף בזרמים שונים מזה של הציבור הדתי, אך גם הוא בעצם "הולאם" על-ידי כוחות אינטרסנטיים פסדו-חופשיים, והפך "מסה חסרת צורה של יחידים - ההמון" (ד"ר שליט דניאל). שני ציבורים אלו עברו תהליכים מקבילים של הקצנה מסוימת, הקצנה לאומנית: מחד-גיסא התחרדות הציבור הדתי-לאומי ומאידך-גיסא התערטלות הציבור החילוני מערכי היהדות. מהלך ההינתקות חשף את שהיה ידוע - מתרחשת מלחמת תרבות בעלת אופי קוטבי. בולט בהיעדרו חוסר הסולידאריות של מפוני 2005, שכן דומה היה כי ה'סופרמנים' עם הכיפה יכולים להסתדר עם אוהל ומקל, אך הסתבר שאלו בני-אדם כמו היושבים בכפר סבא ובראשון לציון; אמירות כמו "יש הרבה אנשים שעוברים דירה", רק המחישו את הניכור למתיישבים ופחות להתיישבות, למתנחלים ולא להתנחלויות. לשאלה "האם עיתון הארץ ייתן ביטוי למצוקות של מפונים בהינתקות?" ענה עמוס שוקן מ'הארץ': "מצוקות של מפונים?! קצת פרופורציה. בואי לא ניגרר לקלישאות, מדובר בפינוי בתנאי דה-לוקס". בל נטעה, דעת שוקן לא הייתה קיצונית הפעם וביטאה את הניכור והזרות כלפי המתנחלים, שהיו מנת חלקם של "מרכזניקים" קוראי ידיעות אחרונות, מעריב, לא רק של ציבור קוראי 'הארץ'. בניכור הזה בדרך-כלל מאשימים את הציבור הדתי, שלא "התנחל בלבבות" - סיסמה ריקה. נדמה שהאחריות על אופייה היהודי, הרעיוני, המורשתי של ישראל מונח על כתפי מתנחלים-דתיים בלבד, אצלם ממד האמונה בצדקת דרכנו אינו תלוי-זמן, חלון או "הזדמנות בלתי חוזרת לשלום ", בה יש לוותר על חלקי ארץ חד-צדדית - אלא בדרך ארוכה. אך יש גם להביט ב"צד השני" המתגונן מפני המורשת שלו-עצמו, שנגרר ו"מתפשר" למען פשרה ריקה ובלתי מבוססת, שלא הכין את עצמו לתקופה המודרנית בה קל "לפרוש" אל תשתית מערבית, אנטי-יהודית הקיימת ממילא. הניכור למתנחלים מתבטא גם, באופן מסוים, בניכור למורשת ישראל וליהדות.

לעיתים נדמה גם, כי הוויכוח ניטש על עניין אחד בלבד: גבולות 67' ומפעל ההתיישבות בשטחי יו"ש. אך העניין הינו רחב יותר; רעיוני-תרבותי. כבר לא ברורות פניה של המדינה היהודית - עניינים "יהודיים" גרידא הפכו נחלתם של יהודים-דתיים בלבד, כמו ממכר חזיר, נושא הכשרות, גמ"ח, ולכן העייפות היא מן המאבק בנוגע לזהותה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, יש שיאמרו זאת בסדר הפוך, ולא רק הנושא ההתיישבותי על דיוניו (או סיסמאותיו) הידועים: 'כסף לחינוך ולא להתנחלויות'. מנחם בגין, ניצול שואה בעצמו שאיבד את הוריו ואחיו בשואה, סיפר בכנסת (19.2.1962, חוק איסור גידול חזיר) על ניסיון של תלמידים בבית ספר גויי "להאכילני את הבשר הזה, או למרוח שפתותיי בשומן שלו... אני זוכר את המלחמה, את ההיאבקות... בן עשר הייתי". ברגש רב, בגין חיבר את העניין למסורת ישראל: "באנו מבתים יהודיים. קיבלנו חינוך מסוים. בתים אלה נחרבו. אנו למדנו צו נצחי: כבד את אביך ואת אמך... ואבותינו אינם. הצו חל על אב ואם חיים. לפי הכרתי, צו זה חל במידה גדולה עוד יותר על אב ואם שאינם". בגין אומנם נטש חבלי ארץ, אך נטישת חבלי ארץ אצל הציבור הישראלי כיום, מבטאת זרמים עמוקים של נטישת הציונות כאידיאל ורעיון, כ'נרטיב' אם תרצו, מן היהדות של בית סבא. הרצון להתנתק מחבלי ארץ, או לחלופין חוסר העניין בהם, ניכר באובדן זהות לאומי ומסורתי, וניסיון לצקת תוכן מודרני עכשווי - כלומר להשתמש בקידמה כחוויה ממשית וכתחליף לצלם אלוהים שהוא בעצם האדם על כל רבדיו. פרופ' יהודה ליבס טוען כי "השאיפה להמיר את הזהות הלאומית והטריטוריאלית באינטרנציונאליות אקדמית, הפכה לאחרונה לזרם סוחף ודומיננטי שהופך למנותקים דווקא אל אלו שפועלים למען חיבור לאומי".