בתוך העיסה המבעבעת של עסקות הטיעון, גזרי דין נלעגים והחלטות מקוממות נקבע השבוע שיא חדש. החלטה שנותנת חסות והכשר לבריונות כבישים. זו לא המוטציה הראשונה בקטלוג ההחלטות ההזויות של שופטי ישראל, אך זו ההחלטה הטריה שנולדה לתוך נחשול ביקורת ציבורית קשה ומתמשכת על הקיבעון המשפטי שמסרב להפיק לקחים,להודות בכשליו ולתקן את עצמו ולכן ההחלטה הזאת היא גם הצהרה שאין ולא יהיה כל חדש בממלכת דנמרק.
מדובר באחד עמיר שחאדה, תושב איכסל שנצפה וצולם על-ידי אבי רוסו, מתנדב משטרה, נוהג בפראות, עוקף תוך חציית פס לבן ומהווה סכנת חיים לכל הנקלע לסביבתו. לאחר ששחאדה הבחין במתנדב שמצלם אותו, עצר את הרכב שלו כשהוא חוסם את נתיבי התנועה, הוציא לום ברזל והסתער לכוון המתנדב תוך צעקות, איומים ונפנוף במוט הברזל. המתנדב שלף אקדח, יצא מהרכב והביא למעצרו של הבריון.
שחאדה הואשם על-ידי הפרקליטות בעבירות תעבורה ובבריונות בנסיבות מחמירות, והועמד לדין בבית משפט השלום בחיפה, שם איתרע מזלו ודרכיו הצטלבו עם השופט
אילן שיף שגילה כלפיו סימפטיה בלתי מוסברת ורחמים גדולים על היותו מפרנס יחיד.שיף השופט גזר על שחאדה עונש יצירתי של 6 חודשי עבודות שרות ו 10,000 ש"ח קנס. כדי שהבריון לא יתאמץ באופן מיוחד ולא יאבד את סגולותיו המופלאות ללהט בכבישים, הוסיף השופט דובדבן לקצפת החלטתו – הבריון "ירצה" את "העונש" בכפרו איכסל..
איך אפשר להבין שיקול דעת שיפוטי כזה ואת האטימות המוחלטת הזאת למשקל הראיות ולביקורת הציבורית?
העיוות הפתולוגי של ההחלטות השיפוטיות נובע בעיקר מתפישת עולם סוריאליסטית שמהווה את התשתית של מערכת המשפט הישראלית. תפישת עולם שנשענת על סולם ערכים ששלביו הוצבו בהתאם לתיאוריה אוטופית המקדשת את זכות הפרט מעל לכל שיקול אחר. זכותו וביטחונו של הציבור מוקם בשלבים התחתונים של הסולם הזה. הסכנה לציבור שנובעת מבריון דרכים אינה שקולה לזכותו של הבריון לפרנס את אביו. הציבור יכול לחכות בפינה או לקפוץ. זה בערך מגוון האפשרויות שמערכת המשפט מקצה לציבור אותו היא אמורה לשרת.
בית המשפט אינו מבין או שאינו רוצה להבין את הסיבות לביקורת הנוקבת שנמתחת עליו ועל החלטותיו מכל שכבות הציבור. הביקורת לא חודרת ואינה מחלחלת. הם ואפסם וצדקתם ואין בילתה. מערכת המשפט מגיבה בהבעת עלבון ובגישה של למה זה מגיע לי מבלי להתאמץ ולרדת לעומקה של הבעיה, בעיית משבר האמון שרק הולך ומתרחב משנה לשנה. חוסר הקשב הזה,האטימות ובסכומו של דבר עיוות הצדק והדין נובע מכמה סיבות אפשריות:
- העדר בינה – המשפטנים אינם מבינים את המציאות ואת התגובות לפועלם. סיבה זו הייתי מסווג בסבירות נמוכה. ברור שהאנשים המגיעים לכס השיפוט וללשכות הפרקליטות אינם חסרי בינה. משפטים הם למדו,בבחינות הם עמדו,את הסטאז' הם סיימו וניסיון(כזה או אחר) הם רכשו.
- רשעות – החלטות שניתנות "להכעיס",זו ראיית העולם שלנו ואתם יכולים לשתות את מימי הירקון. גם סיבה אפשרית זו הייתי מסווג כלא סבירה. מדובר באנשים נורמטיביים שבסיומו של יום חוזרים כמו כולנו למשפחות ולידידים ומנהלים חיי שגרה. אין לחשוד בהם שייצרו מין תרבות של הכעסה והתרסה לשמם.
- מורא מרוח המפקד – התכונה האנושית של הפחד למרוד באבות המייסדים והמנהלים של האסכולה השיפוטית הקיימת,בהיותם מרכיב במערכת ובהיותם תלויים בכוהני השיטה בכל הקשור לקידומם ותנאי עבודתם. זו סיבה סבירה לכל אותם הכרעות דין "הומניסטיות" שמעוררות פלצות.
- היעדר אינטליגנציה רגשית - זו כנראה סיבה נוספת. חוסר היכולת להבין את מכלול התגובות והרגשות של המעורבים הישירים והפוטנציאליים(הציבור כולו) ואי היכולת לקיים אמות מידה סבירות בהתאמת העונש למעשה.זו תקלה שפוגעת בהכרח גם בחוש הצדק. פגם כזה גורם לשופט לגזור עונש זהה לשוטר שהרג תוך ביצוע משימת סיכול פשע, לבין נהג מפגע-בורח שהפקיר אדם למוות,לבין משליך נעל על נשיאת בית המשפט, וכאן יש לשאול איך התקבצו במערכת אחת כל כך הרבה נשאים של אותו גן פגום והתשובה לדעתי שלא מדובר בפגם מולד,אלא בפגם מובנה. פגם שהושתל במהלך לימודים ופרקטיקה בהכוונת אותה אסכולה שיפוטית אוטופית שהשתלטה על מערכת המשפט, פגם שהפך לגורם דומיננטי במערכת ההפעלה של שופט ופרקליט במהלך איבוד הנתונים וגיבוש החלטות שיפוטיות. כך הם מתוכנתים.
ומאחר שאין לצפות ממערכת כזאת שתתקן את עצמה, חלה חובה על שליחי הציבור ברשות המחוקקת ובמשרדי הממשלה לתרגם את האינטרס הציבורי הדחוי לשפת המעשה. זה אומר שצריך לעגן בחקיקה אמות מידה שיפוטיות שיגדירו את רף הענישה התחתון,הגדרה שתחייב את השופטים ותצמצם בתחום הזה את שקול דעתם. כל חריגה מהרף שנקבע תהיה בלתי חוקית בעליל. אם שיקול הדעת הוא הבעיה אז יש למזער את מרחב שיקול הדעת של השופטים עד למינימום ההכרחי.
