בעיר דמיונית אחת היו חמישה דוכני פלאפל. לכל דוכן היו ה"חסידים" משלו. המחיר למנה היה אחיד: 9 שקלים. יום אחד, בדוכן של חיים ומשה העלו את המחיר ל-10 שקלים. אף אחד לא התרגש מכך, אבל משראו זאת בעלי דוכני הפלאפל האחרים, גם הם העלו את המחיר ל-10 שקלים למנה.
לאחר חודשיים החליט בוזגלו הגדול להעלות את מחיר המנה ל-11 שקלים למנה. מיד העלו זאת בהתאם בעלי הדוכנים האחרים.
אחד הקונים לא אהב את המצב החדש הזה והתלונן לממונה על ההגבלים העסקיים וזה קבע (לאחר "חקירה מאומצת וארוכה"), כי אומנם "אין הוכחות פה לפעילות פלילית", אבל קנס את בעלי הדוכנים ב-50,000 שקלים! בעלי הדוכנים נאלצו לקבל את הדין, לאחר שנדחתה בקשתם שבמקום הקנס יורידו את מחיר המנה ל-8 שקלים ובאופן זה יוחזר הכסף לצרכנים... האוצר התנגד ודרש את הקנס כי מדוע שהמדינה לא תרוויח?
הנמשל פה הוא "קרטל" עמלות הבנקים, אלא שההבדל הבסיסי הוא שבמקרה של מוכרי הפלאפל הם לא נפגשו מדי חודש "לדון במצב עסקיהם" (כמו באיגוד מנהלי הבנקים...) ולכן "לא נמצאה העילה הפלילית".. אף שזו נמצאה בשעתו בנסיבות מאוד דומות אצל מנהלי חברות הביטוח (שגם נקנסו וגם הורשעו בפלילים...). כיום מדברים שוב על קנסות לבנקים במקום החזרי עמלות לצרכנים.
אבל השאלה העיקרית המתבקשת פה היא: במה שונה הקרטליזציה של מנהלי הבנקים מאלה של מנהלי חברות הביטוח? (ולמה לא מוצאים את ההבדל בין מנהלי הבנקים ובין מוכרי הפלאפל..)
