חובה להקים את אל-עראקיב בשנית

יום שבת. אני מדרים דרומה לאל-עראקיב, כפר בדואי שנהרס על-ידי משטרת ישראל. בדרך אני מעסיק את עצמי בין שוטטות עיניים דרך חלון האוטובוס אחר הנוף המתחלף מירוק לנוף מדברי, ובין שוטטות על פני ספר התנ"ך ב-ל"ו המקומות בהם מוזכרת העיר באר שבע (מי שרוצה, שיאחז במשמעות של ל"ו). בספר בראשית פרק כ"א, אני חוזר ושונה איך אברהם אבינו פותר סכסוכי קרקע, סכסוך על מקורות מים, על בארות מים חיים, הוא ממהר לסיים את הקונפליקט בדרכי נועם, בברית. לציון הברית אברהם עושה מעשה בעל ערך סמלי לדורות: "ויטע אשל". לעץ האשל הוא נותן משמעות של יחסי אנוש ומתן כבוד לאחר החי בארץ הזו, וגם נותן משמעות דתית "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם" (פסוק 33). מורשת מתן הכבוד לאחר החי בארץ הזו, אני מוצא גם בספר בראשית פרק כ"ו, כאשר יצחק ממשיך את מורשתו של אביו בעשיית משתה ובכריתת ברית עם אנשי גרר. ברית מתוך מגמה לפלס את הדרך לחיים ולעבודה בדו-קיום בשלום על פני האדמה הזו: "וַיַּעַשׁ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ... וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פסוק 30). אך את מורשת השלום של אברהם ויצחק, אותה ספגה אדמת הנגב באותיות המופת של ספר הספרים, הפרו רשויות החוק בישראל ב-י"ז באב שנת תש"ע, 28.7.10, במבצע של הרס ברוטאלי של כל מבני הכפר אל-עראקיב ועקירת כל עצי הזית. חלקם נטועים בקרקע למעלה ממאה שנה. הגענו שלושה ימים לאחר שהבולדוזרים מחקו כליל את הכפר. מצאתי עצמי משוטט בבית העלמין. האתר היחידי שלא נהרס. מצד אחד אתה רואה את קברו של סעיד אלטורי שקברו נמצא כבר 111 שנים, משנת 1909, מצד שני כמטחווי קשת מבית העלמין כל המבנים של משפחת אלטורי נהרסו. בבית העלמין אתה מוצא את קברה של ראדיה אבו מדריאן, וליד בית העלמין בסככת הנשים יושבת בתה מריה בת התשעים. סמוך לסככה אני פוגש את בנה איסמעיל והנכדה נוף בת ה-28 וילדיה. ארבעה דורות של חיים על אדמה בנגב שבולדוזרים חרשו את בתיהם, את הסככות שנתנו מחסה לבעלי-חיים ומאות רבות של עצי זית. ארבעה דורות של חיים נותרו תחת השמש הקופחת עומדים ליד חרפת ההרס, נחושים לבנות את בתיהם מחדש. מבצע ההרס מתועד בסרטי וידאו של התושבים. אינני יכול להשתחרר מהתמונה המזוויעה של מחיאות הכפיים הסוערות של צעירים בני 17-15, שנשכרו על-ידי חברה קבלנית, שזכתה ב"מכרז" לביצוע פעולת ההרס. לראות דור של צעירים יהודים צוהל למראה של כל בניין שצונח על כל תכולתו, זו מכת אגרוף בפנינו כחברה-בת תרבות. מחיאות הכפיים וריקודי הצהלה של עשרות צעירים יהודים, כשהדחפור מצליח לסיים את ההרס של בית על תכולתו, זו סטירת לחי לכל ערכי ספר הספרים שלנו, זו סטירת לחי להיותנו חברה ומדינה במשפחת העמים.