אירן - בגנות האשליה ובזכות הריאליה

מעצבי-מדיניות מערביים סבורים שאפשר להשלים עם אירן גרעינית ולהגיע עימה לדו-קיום ושמירה על מאזן-אימה מרתיע. הם טוענים שמאחורי המלל הרדיקלי עומדת הנהגה פרגמטית, המכירה במגבלות הכוח, שאינה רוצה לחשוף את ארצה לתוצאות הרות-אסון של מתקפת-נגד מערבית, ושואפת להשתמש ביכולת הגרעינית כאמצעי הרתעה - ולא מתקפה - נגד ארה"ב, נאט"ו וישראל. אבל, אירן גרעינית תהווה איום ברור ומיידי לביטחון ושלום העולם. אין להסכים עם מימושו. כדי למנוע את התגרענות אירן יש להשתחרר מאשליות - המעניקות לאירן את הזמן לפיתוח יכולות גרעיניות - ולדבוק במציאות. בניגוד להנהגות העולם החופשי, ההנהגה האירנית היא מונחית-עקרונות רעיוניים/דתיים, המקבלים גיבוי מאתוס אימפריאליסטי עתיק יומין: 1. ג'יהאד הוא הבסיס האסטרטגי הקבוע ליחסי מוסלמים-כופרים, לעומת הארעיות הטקטית של הסכמי שלום והפסקת אש. 2. השיהאדה - נכונות להרוג ולהיהרג לקידום האסטרטגיה של האיסלאם השיעי - מחייבת את הפרט השיעי. 3. האיסלאם השיעי החליף את הנצרות והיהדות הבלתי-לגיטימיות והמסלפות את רצון האל. יעדו האסטרטגי הוא התאסלמות הדרגתית של האנושות. את הלהט הדתי מעצים האתוס הפרסי-אירני, המשותף למגזרים חילונים ודתיים באירן, הרואה באירן מעצמה אזורית ועולמית מזה כ-2,600 שנים. האסטרטגיה הדתית/אימפריאליסטית מנחה את הטקטיקה המדינית והצבאית של טהרן כלפי ארה"ב ("השטן הגדול" והמטרה העיקרית לנשק הטרור והגרעין), דרום ומרכז אמריקה (בסיס טרור למאבק בארה"ב) עירק (היריב הסוני המרכזי במפרץ הפרסי וזירה להחלשת ארה"ב), סעודיה (הנהגה משומדת בלתי-לגיטימית), מדינות המפרץ (יעד להפיכה ולסיפוח), אפגניסטן ופקיסטן (זירה להחלשת ארה"ב), ארגוני טרור בינלאומי ותאי טרור מוסלמי בארה"ב ובאירופה (אמצעי להחלשת ארה"ב והמערב), סוריה, לבנון, חיזבאללה וחמאס (בסיס קדמי למאבק בישראל ולהגמוניה אזורית), ישראל ("השטן הקטן", מוצב מערבי קדומני על אדמה מוסלמית ויסוד הערכים היהודים-נוצרים המנחים את "השטן הגדול"). מנהיגי המערב מתיימרים להיות מעשיים ונרתעים מעיסוק בדת ובאידיאולוגיה. לכן, הם מגלים עניין רב במדיניות הגלובלית הטקטית של אירן, אך ממעטים לעסוק בלימוד התשתית האסטרטגית הדתית, הרעיונית וההיסטורית הרואה בשיעה, בג'יהאד, בשיהאדה ובאימפריה הפרסית את עמודי האש של טהרן. מנהיגי המערב מאמינים בהידברות עם - ולא בהדברת - אירן. אבל, מהפכני טהרן רואים בניסיונות ההידברות תסמין נוסף לעייפות המערב, לנטייתו "למצמץ ראשון" ולהטמעת הסיסמה התבוסתנית האירופאית מימי "המלחמה הקרה": BETTER RED THAN DEAD. הם רואים בארה"ב מעצמה בדימוס ובנסיגה, המאמצת בהדרגה את תפישת העולם האירופאית ומאבדת את כוח ההרתעה מאז 1973 (נסיגה מוייטנאם, קמבודיה ולאוס), 1979 (השתלטות טרוריסטים על שגרירות ארה"ב בטהרן), 1983 (נסיגה מלבנון לאחר פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בבירות) ועד 2011 (מועד משוער לנסיגת ארה"ב מעירק ומאפגניסטן). לעומת זאת, ההנהגה האירנית הוכיחה את נכונותה לשלם מחיר איום עבור עקרונות ואינטרסים, כאשר הקריבה כ-500,000 איש על מזבח מלחמת 1988-1980 מול עירק, ביניהם כ-100,000 נערים שנשלחו לפנות שדות מוקשים. טהרן שואבת עידוד מהתמקדות המערב בסנקציות ובהידברות, שאינן פיתרון אלא אשליה ותירוץ להימנע מפעולה צבאית. רוסיה וסין רואות בארה"ב יריבה, אינן מאמצות את התייחסות ארה"ב לאירן, ששות לפגיעה ביוקרת וושינגטון, ולכן לא משתפות פעולה ביישום סנקציות. אירופה נוקטת במלל נוקשה לצד מעש רופס, והאו"ם לא יתייצב לצד ארה"ב. ככל שמתארך תהליך הסנקציות וההידברות, כן מתארך הזמן העומד לרשות אירן לרכישת ולפיתוח יכולות גרעיניות. טהרן אף נהנית מהתמכרות ארה"ב והמערב לעניין הפלשתיני והצגת קידומו כתנאי להצלחת המאבק מול אירן, למרות שאין שום קשר בין העניין הפלשתיני - או הסכסוך הערבי ישראלי, או קיום ישראל - לבין עמודי התווך של האסטרטגיה האירנית. ככל שגוברת ההתמכרות, כן גובר הלחץ על ישראל ונחלש הלחץ על אירן. ב-1978 נתפשה מדיניות הנשיא קארטר כלפי השאה הפרסי כ"זריקתו לכלבים", שימשה רוח גבית למתנגדי השאה, ותרמה רבות לשינוי מהפכני של המשטר בטהרן. ב-2010, נתפשת מדיניות ארה"ב והמערב כהענקת גושפנקא לעוצמת ההנהגה המהפכנית, משמשת רוח נגדית לאופוזיציה הפנימית, ומצמצמת את הסיכוי להפלת חמנאי ואחמדינג'אד. המשך המדיניות הנוכחית תעמיד את העולם החופשי בפני ברירה בין היענות לתכתיבים מדיניים, צבאיים, כלכליים ודתיים של אירן גרעינית לבין מלחמות אכזריות ברחבי העולם, כולל הסלמת מרוץ החימוש הגרעיני. כדי להימנע מתרחיש זה יש להתנתק מאשליות אופציות ההרתעה או התגובה ולהתחבר למציאות האופציה המניעתית-צבאית. מחיר ההימנעות ממתקפה צבאית יגמד את המחיר הגבוה ביותר של האופציה הצבאית.