דראון ההינתקות

חמש שנים חלפו חמש שנים תמימות מאז ה'הינתקות', ועקירת ההתנחלות בחבל עזה, ועדיין הפצע מדמם, והגירוש לא נח מזעפו. "מדינת ישראל כשלה בטיפולה במפונים" - כך מצא השופט מצא שעמד בראש ועדה ממלכתית לנושא, וממצאיה פורסמו לפני כחודשיים. 26 ישובים פונו וכ-2,000 משפחות, כ-10,000 נפש, נעקרו מבית גידולם. "לאחר 5 שנים רוב המפונים עדיין מתגוררים באתרי קרוואנים זמניים; בניית מרבית בתי הקבע טרם החלה; הרוב המכריע של מבני הציבור טרם נבנו; שיעור המובטלים מקרב המפונים כפול משיעורם הכללי; רבים עדיין מתדיינים בערכאות שונות בקשר לגובה הפיצוי; מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה". והוועדה מאשימה: "המדינה כשלה בהטמעת התפיסה ששיקום המפונים הוא משימה לאומית דחופה, והזניחה את הטיפול בשיקום הקהילתי". כמעט שש(!) שנים אני מצפה לוועדה ממלכתית דומה שתבדוק את ההיבטים המדיניים והביטחוניים, וכמובן את תהליך הנחתת ההחלטות, כולל מניעי רקע נסתרים. או-אז, ואני מאמין שרק אז, תשוב רוחו של אריאל שרון לרגיעתה והגירוש ינוח מזעפו. כל עוד היבטים אלו שרויים בערפל אני מאמין ש'שר ההיסטוריה', מלך מלכי המלכים, רומז לנו באמצעות גורלו האישי של האדם הבודד אשר ההינתקות כולה רשומה על-שמו; יחיד ואין בלתו! גם אם ראש הממשלה ה'בולדוזורי' דאז יכול היה לאלץ את שריו, עדיין כוחו נופל מ'שר ההיסטוריה'. נוכחותו הזועמת של 'שר ההיסטוריה' בפורענות עזה יותר ממרומזת ב"גלגול חובה ליום חייב"; לחמש הפורענויות שמנו חכמים במשנה [תענית פ"ד, מ"ו] אשר "אירעו את אבותינו בתשעה באב" - התווספו פורעניות רבות בשנות גלותנו, ומאורעות שואה בכללן. והנה, בצד גירוש ספרד ב-ט' באב ה'רנ"ב נרשם גירוש עזה בה'תשס"ה... נסיגת שרשרת שלא תבינו אותי לא נכון; האסון הרה-הגורל בפורענות גירוש-עזה איננו 'דוח ועדת מצא', ואי "הטמעת התפיסה ששיקום המפונים היא משימה לאומית". האסון הוא בהסגת הציונות לאחור ובקריסת מצבנו המדיני והביטחוני. הנסיגה מסיני ומחבל ימית בשנת 82' (תשמ"ב), ככל שהייתה - ועדיין - שנויה במחלוקת, הצמיחה לפחות 'שלום קריר' עם מצרים, שאין לזלזל בו למרות המחיר הכבד. פינוי עזה לא הוליד שיפור יחסים כהוא-זה עם האויב הפתחי או החמאסי. ההכרזה שעם נסיגתנו מחבל עזה נוכל להשיב ב"פגז מול כל קאסם, והעולם יבין" - התגלתה כ'בלוף'. ועדת חקירה עתידית תקבע על יסוד מה הופרחה תרמית זו. אך המפולת העיקרית חלה בזירה המדינית, שהייתה הגורם העיקרי לעקירה. מאז, אדרבה, לחצים בינלאומיים נובחים ללא הרף הב-הב (תן-תן), ש"הרי הודיתם במעמדכם ככובשים". המילים האחרונות שבפיסקה הקודמת, הודאה בכיבוש, הן בעיניי החמורות מכל, והרות-גורל כלפי העתיד. במילים אלו טמון קו השבר של החברה הישראלית החוצה בין הימין הציוני, המתנחלים ותומכיהם הפסיביים, לבין השמאל הרדיקאלי הקרוב לבוגדנות לאומית, מנקודת מבטי. לאן לוקחים? במענה לשאלתכם: "לאן לוקחים את כל זה?" אשיב; אני מצפה כי ממשלת ישראל תנופף יום-יום במחיקת היישובים הפורחים קבל-עולם, כן! וגם קבל-עם ישראל היושב בציון, ותצביע באמצעות הסברה אגרסיבית על כל שקרי-עזה, על הדיונות המכסות ישובים וחממות, ועל מטר הקסאמים הממשיך לזרוע חורבן והרס. כן! וגם על זכותנו להשיב יום-יום ב'פגז מול כל קאסם'. אני מצפה כי ארגונים יהודיים ואחרים יצטרפו למצג בינלאומי ששמו 'פינוי עזה ולקחו', ורעיונאים יציפו את גלי האינטרנט ב'כל כזבי עזה'. גם אם ה'עולם' ימשיך להיות נגדנו, אולי השמאל הישראלי ישנה מעט את מבטו על ההינתקות החד-צדדית ואסונותיה. וגם אם לא, אולי, מנצנצת התקווה, אולי נועיל משהו כנגד מחשבות-און ותקוות-שווא שמאלניות ביהודה ובשומרון...