בפרשת השבוע שלנו, רְאֵה, אנחנו ממשיכים להאזין למשה רבינו ומנסים להבין ולהפנים את הנחיותיו בדבר ההתבוננות הנדרשת מאתנו כדי לשמור על מדרגה של דבקות בקב"ה. עד כאן, מהפרשות הקודמות הבנו כבר שבלי זה אי-אפשר, שהקשר שלנו עם הבורא יתברך מחייב טיפוח מתמיד כדי שלא ימוג וייעלם חלילה במרוצת אירועי הזמן והמקום. לכאורה זה מספיק, אבל משה רבינו ממשיך לדבר ומעלה בפנינו עוד ועוד נושאים ודרכי התבוננות. בכך הוא מעניק לנו יכולת להתמודד רעיונית עם כל שאלה שעלולה לצוץ מתישהו, ובכך גם מונע מראש אפשרות שנעמוד חסרי-אונים מול טיעונים חדשניים הבאים לרפות את דבקותנו באינסוף ברוך הוא.
לכאורה, משה רבינו מדבר עברית, שפה שאנחנו אמורים להבין, אבל באמת - שפתו העשירה והנשגבת אינה שפתנו, בטח לא השפה היומיומית. בין היתר, זה מה שמשה רבינו אומר לנו [דברים י"ב]: [כ] כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר. רש"י מעיר כאן ש-לִמְּדָה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. לכן הקדימה להיתר אכילת בשר כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ. אבל מה החידוש בעצם ההיתר, עד אז לא אכלו בשר? ממשיך ומבאר רש"י: במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה (את הבהמה) ומקריבה שלמים: כעת, לקראת הכניסה לארץ, משתנים הכללים, בארץ יהיה מותר להם לאכול בשר בלי להקדישו קודם למזבח. לכאורה, ההסבר לכך הוא בשינוי פריסתם הגיאוגרפית.
[כא] כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ. בארץ, לא כולם יגורו בסביבות המקדש כמו שהיה במדבר, לכן קיבלו היתר לשחוט ולאכול בכל מקום, ובלבד שיעשו זאת על-פי הכללים וההוראות שקיבלו ממשה וְזָבַחְתָּ... כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. עיקר מזונם במדבר היה לחם מן השמים, מָן, כתינוק שניזון מהמזון הכי עדין שיש, חלב-אם, כי עדיין אינו מסוגל לעכל מזונות אחרים. וכשרצו לאכול בשר, היו חייבים להקדישו קודם. אכלו רק אחרי שהמזבח קיבל את חלקו. כלומר, הבשר עבר "עיבוד רוחני" לפני שיכלו לאכלו. שוב, זה מפני שעדיין לא היה בכוחם לעכל את הבשר כמות שהוא. מבחינה רוחנית, מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', לא היה בכוחם לברר את הבשר ולהעלותו לקדושה.
במילים אחרות, עיכול של מזון גשמי הוא השתקפות ומשל לעיכול המזון הרוחני. המזון מהחי או מהצומח מתעלה למדרגת האדם האוכלו, שכן הוא נהפך להיות דם ובשר בגופו. לכאורה, יהודי אוכל כי הגוף משדר תחושת רעב, אבל באמת, הוא אוכל כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל... כי נשמתו מתאוה להעלות את המזון שאליו הוא מתאוה, למדרגה שיועדה לו. [כב] אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל--כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ: הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ. על הבשר הזה לא חלים הכללים של בשר מבהמה שהוקדשה למזבח. שם רק הטהורים רשאים לאכול אבל במה שמכונה מכאן ואילך בשר תאווה או בשר חולין, גם מי שאינו טהור רשאי לאכול. שיאכל ויהיה לו לבריאות, ובלבד שישמור על הכללים:
[כג] רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר. עלולים לטעות ולחשוב שאם כבר אוכלים בשר בהמה - מן הראוי שנהנה מכל האנרגיות שאנחנו יכולים למצות ממנה, ומה מכיל יותר אנרגיות בהמיות מדמה של הבהמה? כנגד נטייה זו צריכים להתחזק, לא להיסחף. כי אומנם התורה מתירה לנו לאכול בשר, אבל אסור לנו לעשות זאת בהתלהבות. ובכל זאת, הרי מדובר בבשר תאווה, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, מה עושים עם ההתלהבות המסומלת בדם? [כד] לֹא, תֹּאכְלֶנּוּ: עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ, כַּמָּיִם. אכילה היא עניין גשמי ותאוות האכילה עלולה לגשם את האוכל ולהורידו למדרגה רוחנית נמוכה. לעומת זאת, אכילה נכונה, לפי הכללים שמלמד אותנו משה רבינו, לא רק שאינה מגשמת את היהודי, היא אף מעדנת ומעלה אותו למדרגה רוחנית גבוהה יותר, שכן גם בעניין גשמי כאכילה הוא עובד את ה' יתברך.
וגם, להתנהגות בתחום זה יש השלכות על הדורות הבאים: [כה] לֹא, תֹּאכְלֶנּוּ--לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. הרי ידוע שהעובר ניזון ממה שאוכלת האם במהלך ההריון ומזון מתאים מסייע להתפתחותו התקינה מבחינה גשמית. אבל גם התפתחותו הרוחנית קשורה קשר הדוק למזון שאמו אוכלת. גם המידות ותכונות האופי מתעצבות בהשפעת המזון. כלומר, מזון מתאים - תינוק בריא גם ברוחניות.
התכלית היא חינוכית יהודי שמקפיד לאכול רק לפי הכללים המפורטים כנ"ל, עלול לחשוב שכבר יצא ידי חובת עבודת ה' בכוח העובדה שהקפיד על מזונו שיהיה אך ורק בהכשר המתאים. במצבו ובמדרגתו הרוחנית, הוא כבר לא צריך להתאמץ בהבאת קרבנות לבית המקדש כי כל מאכלו מקודש כמו קרבן. על כך משיב לו משה רבינו מראש: [כו] רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר-יִהְיוּ לְךָ, וּנְדָרֶיךָ, תִּשָּׂא וּבָאתָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'. כל כמה שתתקדש בעבודה אישית, עדיין תהא צריך לתוספת קדושה שאותה אתה יכול לקבל רק מהעבודה במקדש. במשך השנה, בסתם ימים של חול, אכול בשר של בהמות חולין בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. לפי הכללים כמובן, אבל לא חייב להגיע למקדש בשביל זה. אבל אם הקדשת בהמה בנדר או בנדבה, וכן בהמות שקדושתן עצמית כגון בכור ומעשר - את אלה עליך להביא לבית המקדש, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'.
את דמם של אלה אסור לשפוך על הארץ ככה סתם, צריכים לשמור על הכללים: [כז] וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם, עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ; וְדַם-זְבָחֶיךָ, יִשָּׁפֵךְ עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהַבָּשָׂר, תֹּאכֵל. כאשר מקריבים בהמה, מזים את דמה על המזבח. אסור לנו לאכול אותו כי הדם מסמל את ההתלהבות, ממשיך להסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' וצריכים להתאמן שלא להתלהב מגשמיות. את ההתלהבות יש לשמור לעבודת ה', לשפוך על המזבח. וכאשר יהודי מקפיד בכל ימות השנה שלא לאכול דם מבהמות חולין ובנוסף לכך הוא גם מביא בהמות להקריב על המזבח במצבים ובמועדים שקבעה לנו התורה, הרי שהוא מתעלה והולך במדרגות הרוחניות.
בדורנו, כידוע, ההקפדה היתרה של יהודים על כללי הכשרות מעוררת התנגדות אצל יהודים מסוימים בתירוצים כאלה ואחרים. בדרך-כלל מדובר בכאלה שאינם מקפידים לאכול רק כשר כי לא התחנכו לכך, ולכן קשה לבוא אליהם בטענות על כך. מה שכן אפשר וצריך לטעון נגדם, זה על ההפגנתיות שבה הם פועלים. כאילו, מה איכפת לכם שאחרים מתעקשים לאכול רק כשר למהדרין?! יש גם כאלה שאמנם אוכלים רק כשר, אבל מסרבים לקבל על עצמם את מה שנראה להם כהחמרות מוגזמות של הרב לנדא או של הבד"צ. לאלה וגם לאלה מסכם משה רבינו נושא זה בפסוק הבא: [כח] שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּךָּ: לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, עַד-עוֹלָם--כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ.
וכאן מתעוררת שאלה ניסוחית קשה (אור החיים): שהיה לו לומר "שמע ושמרת" ולמה הקדים שמירה לשמיעה? אם לא נשמע, איך נדע על מה לשמור? יש לו עוד כמה שאלות מעניינות ובסך-הכל פירוש די ארוך לפסוק הזה. אבל אנחנו נתמקד בתשובתו לשאלה הנ"ל, מדוע הקדים שמירה לשמיעה.
תשובה א': שְׁמֹר מה שכבר ידוע לך שצריך לשמור, מה שקיבלת ממשה רבינו וְשָׁמַעְתָּ מה שיאמרו לך גדולי הדורות הבאים, הקפד על הסייגים והגדרים שיציבו בפניך כדי למנוע אותך מלהתקרב לתחום הסכנה.
תשובה ב': גם אם אתה יודע, כי למדת, מה צריכים לשמור ומקפיד אכן לשמור, אינך פטור מלימוד עיוני של הנושא, וְשָׁמַעְתָּ. אינך פטור מלהתייגע בהבנת הנושא לעומקו.
תשובה ג': שְׁמֹר זה מצוות 'לא תעשה' שכל אחד ואחת חייבים בכולן. וְשָׁמַעְתָּ מתייחס למצוות 'עשה' שמן הנמנע לקיים את כולן, לכן צריך להקדיש זמן ללמדן כתחליף ראוי לקיומן במעשה.
בתשובה ד' הוא מצטט מהגמרא [ע"ז י"ט/א'] כלל חינוכי שנוגע לנו מאוד: "ליגרס איניש והדר ליסבר". (ומסביר) והוא אומרו שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, פירוש שְׁמֹר, שישמור ידיעת הלכה והיא הגירסה, וְשָׁמַעְתָּ היא הסברא, לכוין שמועותיו בשכלו. רק אחרי שלמד מספיק טקסטים בלי להבין לעומק, רק אחרי שצבר נתונים - רק אז יכול התלמיד לנסות לפרש טקסט כלשהו. אכן, אם באמת רוצים להבין את הידרדרותה של מערכת האנטי-חינוך שלנו - הנה התשובה "מלמדים להבין" לפני שמילאו תוכן, לפני שקראו את כל הטקסט.
בתשובה הבאה הוא מצטט מהזוהר שבלי שמירת מצוות לא תיתכן הבנה בתורה. לכן אומר לנו משה רבינו קודם שְׁמֹר ואחר-כך וְשָׁמַעְתָּ, כי בלי שמירת מצוות, לא תהיה שמיעה = הבנה שלהן. לסיום נושא זה הוא מצטט הנחיה של חז"ל [חגיגה ט"ו/ב'] בדבר הדמות שממנה אפשר ללמוד תורה: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו. הנחיה זו מיוסדת על דברי הנביא מלאכי ב': [ז] כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ: כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת, הוּא. את כל הנ"ל אומר לנו משה רבינו בפסוק המסכם את הפרשה הקצרה של זהירות מאכילת דם. הוא אשר אמרנו, כל ההוראות נועדו לתכלית חינוכית. בתורה בכלל ובדיני כשרות בפרט.
