ישראל מעוניינת ומצווה לקיים יחסים תקינים וטובים, אם אפשר, עם כל המדינות בעולם שמעוניינות בכך. אולם יש מדינות שלישראל עניין מיוחד בהן, אסטרטגית, מדינית , כלכלית ועוד. כמו ב"חוות החיות" של אורוורל. כולם שווים אך יש שווים יותר- מדיניות, לאומית או גלובלית. האסטרטגיה היא הפכפכה. מה שפעם נחשב כנכס אסטרטגי, פסק להיות כזה. הדוגמה האחרונה היא טורקיה. מדינה שכלפי פנים גולשת לאיסלמיזציה וכלפי חוץ מתחברת לציר טהרן-דמשק, לא יכולה להיחשב לנכס אסטרטגי לישראל. גם אם יחסה של אנקרה יתמתן כלפינו טקטית. מה הערובה שסודות צבאיים וביטחוניים לא יסתננו לירי הציר היריב. יש חלופה - בגדד, במצב של שלום כולל עם מדינות ערב.גם לאחר הוצאת היחידות הקרביות האמריקניות, ארה"ב לא תאפשר לעירק לחבור לאירן, וספק רב אם זה אינטרס עירקי. בין שתי המדינות חשבון היסטורי ארוך.
המשט הטורקי שהסתיים במפח נפש בתוך ישראל ולביקורת מתמשכת בזירה הבינלאומית דומה לתאונה אשר חשפה שלא רק שהצמיג שהתפוצץ היה פגום אלא עוד כמה חלקים ברכב, ביניהם ה"שאסי", השלד שמחזיק את כל המכונית. כרגיל, אנחנו, שידועים כחשדנים, מתעוררים מאוחר מדי, בעיקר כאשר החלום שחלמנו הוא יפה. התקשורת שלנו אשר בדרך כלל עוסקת בעניינים בינלאומיים הרבה יותר מאשר התקשורת במערב, נרדמה אף היא על המשמרת. רק עיתונאים בודדים ובראשם צבי בראל, חבר מערכת הארץ, פרשן אורייני בכל הקשור במזרח התיכון אשר דרך הרשימות שלו והמדורים מאפשר לנו הצצה אל העולם של שכיננו. לא רק בנושא מדיני, אלא גם תרבותי, אמנותי, ספרותי, חברתי ואפילו בידורי, תופעות שאנו לא מכירים. בכלל, אנו חוטאים, לרבות התקשורת, באי הכרת עולמם של שכנינו.
טבעי שבאחרונה בראל מקדיש כמה וכמה מרשימותיו לאותו מעצמה ששוכנת על הבוספורוס - טורקיה. באחת הרשימות הוא עסק בתביעה הטורקית שהורתה על מעצרים של קציני צבא שחשודים במעורבות בתוכניות להפלת הממשלה שבה שולטת המפלגה האסלמיסטית בראשות
ארדואן. בכך מצביע בראל על המגמה המתמשכת מצד הממשלה הנוכחית לפגוע באותו גורם כוח שהוא גם אלמנט קונסטיטוציוני - הצבא - שמופקד לשמור על החילוניות של המדינה.
במאמר
"משפט הקצינים" (הארץ, 30.7.2010) חושף בפנינו בראל את כל מערכת התככים במדינה חשובה זאת שנמצאת בצומת אסטרטגית מן המעלה הראשונה. מצד אחד חברה בברית האטלנטית, ומאידך יוצרת זיקה חזקה אל אותו חלק בעולם המוסלמי שהוא החלק הקיצוני בזירה הבינלאומית - אירן וסוריה. הראשונה פונדמנטליסטית, השנייה חילונית, שמחוברת לאיסלאם הקיצוני השיעי, החמאס והחיזבאללה באזור ואירן בחוץ.
טורקיה ואירופה מפלגת הצדק האיסלאמית של ארדואן נבחרה בבחירות חופשיות שהעולם הכיר בהם.אבל אנו הרי יודעים שגם רודנים ידועים שהמיטו חורבן על העולם נבחרו בבחירות חופשיות. ארדואן הוא לא רודן, אך בכך אני מבקש להצביע שגורמים מדיניים הרסניים לדמוקרטיה נבחרו בצורה דמוקרטית. לעומת זאת לפני פרוץ מלחת העולם השנייה, בריטניה הדמוקראטית בראשות צ'מברליין, הייתה מוכנה להקריב את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח אירופה- צ'כוסלובקיה- על מזבח מדיניות הפיוס עם היטלר.
ישנה עוד שאלה לגבי בחירות. אין מקום בעולם שאין בחירות- גם בצפון קוריאה ובבורמה. אבל איך מתנהלת מערכת הבחירות זאת שאלה אחרת. דוגמה טובה היא בין היתר זימבבווה בראשות הרודן האכזר מוגבה. ועוד פן לסוגיה: האם משטר דמוקרטי פועל רק בימי בחירות. ראש ממשלת טורקיה,ארדואן, לפי בראל אינו מהסס להציק לתקשורת שמותחת ביקורת עליו או להפעיל לחצים על עיתונאים ולרדוף אותם שיהיו בסדר.הפרדוקס הוא, והוא אחד מיני רבים בפוליטיקה העולמית, שהצרת צעדי הצבא, עולה בקנה אחד עם מדיניות האיחוד האירופי, וטורקיה רוצה להתקבל לאיחוד. אבל כפי שקורה לעתים קרובות בדמוקרטיה הטהרנית שה-underdog הופך לזאב. הדמוקרטיה שטיפחה אותו ננשכת על ידו.
וכמה מילים על אירופה ההדוניסטית והאגוצנטרית.זאת אירופה ,בעלת הברית של ארה"ב, אשר דם בנייה הוקז בשתי מלחמות עולם להגנת היבשת הישנה. אמריקה, שבלעדיה, מסע הדמים במה שהיה יוגוסלביה היה נמשך אלמלא זאת נחלצה- בכוחה הצבאי ותבונתה המדינית. עכשיו ידידיה זונחים אותה,אחת אחת, באפגניסטן.אם נאמר שהעולם הוא צבוע - לא נחדש דבר. יחד עם זאת אסור לנו להדביק תווית כזאת או אחרת, אם המדיניות של ישראל בכול הקשור לפלשתינים לא נראית לה. היא לא נראית גם לי, ואני לא רואה עצמי צבוע, אף שבוודאי אני סובייקטיבי.
דוגמה קרובה לנו. הנשיא ג'ורג' בוטש - הבן, יקיר הימין בישראל, הוא שלחץ על בחירות בעזה אשר כתוצאה מהן זכה החמאס, אחד השותפים ב"ציר הרשע" שלו עצמו. לעומת זאת המשטרים בירדן,במצרים,בערב הסעודית וברוב הארצות הערביות כשרות למהדרין.כולל לבנון שבה נערכו בחירות רק על בסיס הסכם קודם בין נציגי החמולות ובין החיזבאללה לבין ראפיק אל-חרירי ותומכיו, וחרירי עצמו מנסה להשתיק את גילוי רוצחו של אביו, כמובן בלחץ של סוריה הפטרונית של החיזבאללה שאחד ממנהיגיו מואשם ברצח.
"הבזאר" באנקרה בחזרה לטורקיה. "זה מאבק שבו אין צדיקים. אחד משלביו החשובים יוכרעו במשאל עם שיתקיים ב-12 בספטמבר, יום השנה להפיכה הצבאית של 1980. התאריך לא נקבע באופן מקרי. הוא נועד להזכיר לציבור את השלטון הצבאי המדכא של אותן שנים ולעודד להצביע בעד הרפורמות שמציע ארדואן. הרפורמות לא ייהפכו את טורקיה למדינה איסלאמית יותר מכפי שהיא כיום, אבל הן יניחו את אבן הפינה לעידן חדש - עידן ארדואן. "ארדואניזם במקום כאמליזם" (מייסד טורקיה החופשית - כמאל אתא טורק - צ.ג), מסיים בראל את המאמר. גם בהקשר זה, אירופה, לפחות חלקים רבים מקרבה, כפי שהזכרנו, לא מצטיינת ביושרה. בפנים היא תילחם נגד חבישת הבורקה וריבוי המסגדים, בחוץ היא סופר דופר ליברלית. זאת כמובן צביעות. באיחוד האירופי עצמו היו חילוקי ידיעות לגבי קבלתה של טורקיה עוד לפני הרומאן שלה עם אירן והוגו צ'אבז, ועוד הרבה לפני המשט.
שר הביטחון מצוטט במסגרת "כנס סגור" של מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה כי לנוכח מינויו של ראש חדש לארגון הביון טורקי (האקאן פידאן) אשר מקורב לאירן, עלולים סודות מודיעיניים לדלוף דרך הטורקים לאירן. גם אם דבריי נכתבו לפי הידיעה בעיתון הם לא בחזקת "גילוי אמריקה". כל אדם חושב יביע חשש זה.
הנטייה שמשדרת ישראל הרשמית, ונוהה אחריה התקשורת היא "להרגיע את הרוחות" בזירה הטורקית. שמי טורקיה אשר מקצרים את נתיבי הטיסה למזרח מאוד חשובים לנו. אבל ישראל, חייבת לתת את דעתה מחדש על היחסים האסטרטגיים, גם אם טורקיה תעשה כאילו תפנית כלפינו בלחצה של וושינגטון, שגם בה מתחילים להתבונן באנקרה באור אחר. זאת, כל עוד היא קשורה בצורה כזאת או אחרת עם אירן, מדינה שכול המדינות הערביות המתונות, בעצם רובן, רואות בה פגע וסכנה ליציבות האזור, שלא לדבר על ישראל שהופכת עולמות כדי שהעולם ילָמֵד את טהרן לקח צורב. ארדואן עושה מה שנוח לו ומה שמשמש אותו בדחפים הפוליטיים והאישיים שלו. בהאשימו את ישראל ב"טבח" פלשתינים וטורקים הוא שכח כי ישראל הרשמית עשתה הכל כדי שטבח הכורדים על-ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה לא יועלה על סדר היום. יש צדק פואטי היסטורי.
עם הפנים למזרח צדק פואטי לא פחות עם משמעות פרוזאית מאוד יכול להיות הפניית האנרגיות כלפי המזרח - עירק, שממנה נורו עלינו רקטות במלחמת המפרץ הראשונה. עירק קשורה יבשתית לירדן, אינטרס ביטחוני אסטרטגי מן הדרגה העליונה, גדול יותר מאשר טורקיה. זהו גם אינטרס אמריקני. ואגב, הוצאת הכוחות הלוחמים האמריקנים מעירק, והשארת כוח לוגיסטי, היא אינטרס לא רק אמריקני אלא גם ישראלי. שכן הקזת דם נמשכת של כוחות ארה"ב בעירק, יהיה בו סינדרום וייטנאמי. הנשיא אובמה מודע לכך, וככה חיייבם להיות אנחנו. כאשר פרשנים ישראלים מביעים חשש מנסיגה זאת, זאת הפריווילגיה שלהם, אולם מדינאי, מן הקואליציה או האופוזיציה, שייתן ביטוי לחשש כזה - יזיק. עוד זה חסר לנו, שאנו נצטייר בעיני הציבור האמריקני כמי שמתנגד לנסיגת כוחות ארה"ב מעירק.
יתרה מזאת. הוצאת הכוחות הלוחמים של ארה"ב מעירק מעצימה את החשיבות האסטרטגית של ישראל באגף המזרחי, שכולל את ירדן ואת ערב הסעודית. ישראל כבר מילאה בעבר תפקיד פעיל בשמירה על ירדן בגבול הצפוני. וושינגטון מן הסתם תעשה הכול כדי שהשפעתה בבגדד תישמר. אם העולם הערבי המתון יתמוך תמיכה איתנה בעירק, אין לצפות שבגדד תחבור לטהרן. ההיסטוריה של היחסים בין השתיים עקובה מדם, אבל המשימה היא גם של ערב הסעודית ומדינות המפרץ, במקום להתלונן על שאמריקה מפנה כוחות לוחמים, יכניסו את היד לכיס ויסייעו למדינה זאת להשתקם כלכלית. זאת הדרך לבלום את טהרן. אשר לנו, הקשר לבגדד יתאפשר אם נעשה שלום עם הפלשתינים. צאו וחשבו את הערך המוסף בעשיית שלום. כל העולם הערבי, או רובו, כולל עירק, ייפתח בפנינו, ואפשר שגם מדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה או אפילו פקיסטן. זה יהיה מהפך ביטחוני ללא תקדים. ואם נעשה שלום עם סוריה - הרחקנו את אירן מרחק אסטראטגי. כל כך פשוט וכל כך מסובך מכיוון שפוליטיקאים מסבכים אותו והופכים אותו לפקעת.
במציאות הקיימת "יחסים אסטרטגיים" עם טורקיה הם פיקציה, או שם אחר להמשך ביצוע החוזים למכירת נשק, נשק אשר בסופו של דבר עלול גם ליפול לידי אויבים. היו דברים מעולם. חמדנות כספית היא לא אסטרטגיה. גם אם הצמרת הצבאית הטורקית אינה שבעת רצון ממדיניות ראש הממשלה שלהם, מעמדה אינו חזק כפי שהיה. יתרה מזאת, מבחינתנו כל חשיפה של פרצופו האמיתי של משטר, גם אם הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, חשוב לנו. אם ארדואן מסוגל לארגן משט בים לניצול המטרות הפוליטיות שלו ולאפשר הפגנות המונים של מוסלמים בטורקיה עצמה נגד ישראל - זאת טורקיה שניצבת לפנינו. בדומה למשטרים אחרים היא אינה מכירה בשפת עדנים, אלא בכריעת ברך.
ארדואן כבודו במקומו - באנקרה, והוא שומר עליו בקפדנות. לנו יש את האינטרסים שלנו. ואם בצדם כבוד, זה לא מזיק בלבנט. לא צריך להושיב את ראש ממשלת טורקיה על כיסא נמוך כפי שעשה סגן שר החוץ איילון לשגריר של ארדואן בארץ. יש דרך אחרת מכובדת יותר ויעילה יותר. אפשר ולטורקיה יש מחשבות חדשות לגבי הדימוי שלה כמדינה מזרח תיכונית שמקיימת יחסי ידידות עם כולם ולכן היא ניטראלית. עניין אחד הוא קיום יחסי כלכלה,תיירות, מסחר וכיו"ב ועניין אחר לגמרי הוא קשר איסטראטגי הדדי. התגובה החיובית של אנקרה להסכמת ישראל להקמת ועדה בינלאומית לנושא המשט לעזה היא דו-תכליתית. לדידה, זה סימן שישראל מכה על חטא, וזה יאפשר לה לאזן קצת את היחס לישראל. אך בל נטעה: יש אנטליה, יש את הבזאר באיסטנבול, יש המינארטים ויש איה- סופיה. אבל יש טורקיה אחרת.
