דניאל הרשקוביץ מחסל את המפד"ל

בציניות ומתוך אינטרס ברור, מתנגד דניאל הרשקוביץ לכינוס המפד"ל, כהצעתו של ח"כ זבולון אורלב, כינוס שנועד להפיח רוח חדשה במוסדות המפד"ל. להבהיר, המפד"ל הינה מפלגה קיימת, שיש לה שלושה נציגים בכנסת, בעוד "הבית היהודי" הוא כותרת בלבד. המפד"ל רשומה כמפלגה ברשם המפלגות, ואף שהוחלט על פירוקה - פירוק זה לא התקיים מעולם כי הוא הותנה בתנאי שלא התקיים, והוא - הקמת מפלגה חליפית. במצב דברים זה, הצעתו של אורלב היא בעיתה, ואילו ההתנגדות לה יוצרת מצב של היעדר. בראיון (6.8.10) לכתבת "מקור ראשון" סופיה רון-מוריה, אמר הרשקוביץ: "המרכז (של המפד"ל) לא קיים כי עוד אין תחיית המתים". נוח לו, להרשקוביץ, מפד"ל חלשה, כי הוא לא יוכל לכהן כראש מפד"ל חזקה ומורחבת. אני הבעתי ביקורת מראשית דרכו להשתלתו כמנהיג המפלגה הדתית לאומית, והנה יצא המרצע מן השק: הוא בכלל לא רוצה את קיומה של המפלגה שבחרה בו, ללא מנגנון של בחירה דמוקרטית, כמנהיגה. בראשותו, למרות כוח החיזוק (אורי אורבך), המפד"ל תקטן עוד יותר בבחירות הבאות וספק אם בכלל תעבור את אחוז החסימה. במתכונתה הנוכחית של המפד"ל, מי שיצביע עבורה יעשה זאת אך ורק מתוך נוסטלגיה או אינרציה, ולא יהיו רבים כאלה. לעומת זאת, אם אורלב יהיה חופשי לנקוט יוזמות מרעננות, שתחילתן כינוס מרכז המפד"ל והתוכנית עמוסה בתכנים, אז יתעוררו גם הבוחרים הפוטנציאליים ויזדהו עם המפלגה. לרבים מדי קשה לראות בדניאל הרשקוביץ מנהיג, כי מי שעובד במוסד אקדמי ומכהן כפרופסור למתמטיקה אינו בהכרח מתאים להנהיג מפלגה בכנסת, וגם מי שמכהן כרב שכונתי רחוק מלהסתמך על מינוי מינורי כזה כפלטפורמה להנהגת מפלגה שבימיה הטובים כללה תריסר חברי-כנסת. ההתנגדות להחייאת המפד"ל - אינה יכולה שלא להתפרש כניסיון לחיסולה. המניעים האפשריים להתנגדות זו הם שקופים - עוד כהונה כחבר-כנסת, ואולי גם כשר בממשלה.