לפני זמן קטן, בערוץ 10, שודרה בתוכנית "שומר מסך" של אמנון לוי
כתבה על גברים, שנשים, נעבעך, גונבות מהם זרע. על פניו אפשר לדמות את הנשים, מתגנבות באישון ליל אל מיטותיהם של גברים, מזקירות את איברי המין ומבצעות בהן את זממן - שואבות מהן זרע במזרקים עם משתיקי קול. מדובר בגברים שספק אם יש להם ביצים או ביציות.
מרוטשי-פנים, מטושטשי-זהות, מעוותי-קול, מפוקסלים, שיתפו גברים גנובים את הצופים בתלאותיהם. שמים בקשו רחמים – איך נגנבו גברים. איך פותו על-ידי נשים, שכל רצונן להתעבר מזרע גבר.
מדובר בעושק? במרמה? בזדון? יכול להיות. לא לי לשפוט. ובכל זאת, האם לא חלה גם עליכם, גברים גנובים, אחריות למעשיכם? האם מישהו חייב איתכם להיכנס למיטה עם נשים, אשר לאחר תינוי האהבים (יש לזה שם יותר קולע?) עימן מצאתם עצמכם בפני השנה המעוברת בחייכם? בחייכם. אתם ודאי לא רוצים להיחשב עד כדי כך תמימים, עד כדי כך ניתנים לניצול.
אדונים לגופכם, איש או אישה לא יכולים לכפות עליכם לנדב את זרעכם בעל-כורחכם. שכבתם? איש לא כפה עליכם את יחסי המין. אל מי בדיוק אתם באים בטענה, אל האישה אשר הערימה עליכם ושיקרה לכם? האם זו לא חובתכם להגן על עצמכם מפני המפתה בנשים, כאשר אתם קולעים עצמכם – מרצונכם החופשי, חברים! – למצב, שבו, אכן, אתם עלולים למצוא עצמכם – כפי שאכן מצאתם, לחרדתכם – אבות בעל-כורחכם? אתם ודאי רשאים לטעון כלפי האישה שסובבה אתכם בכחש, הונתה אתכם, שיקרה לכם, הערימה עליכם; אבל מי שכלפיו אמורות להיות מופנות הקשות בטענות הם – אתם.
אין לי אף לא מילה טובה אחת לכל אישה המבקשת להרות ולהתעבר בדרך נלוזה ובזויה זו, אבל אני גם מתקשה למצוא מילים מספיקות להגנתם של הגברים גנובי-הזרע. גבר ואישה נכנסים אל מיטת-נשיקה, להוטים לגעת ולהתערבב זה בזה, לעשות את מעשה הגוף, עם רגש או בלעדיו, עם מטרה או בלעדיה. זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שגם כאשר שרירה וקיימת טענת הגברים לגניבת זרע מצד אישה, איש מהם לא טוען שהוא נכפה על ידה לשכב עימה. ובכל זאת – זה מעשה נשי לא ראוי אלא להוקעה ולגינוי. שום ילד בעולם לא צריך להיוולד בגניבה. שום אב בעולם לא אמור להיות אב בעל-כורחו, בניגוד לרצונו, למגינת לבו. אוי לילד שאמו גנבה את זרע לידתו, אוי לילד שאביו הוא אבא גנוב.
בשורה התחתונה, הלב נכמר עליכם, גברים שאישה שכבה איתכם ושאבה מכם זרע פורענות אל רחמה, אבל עם כל הצער וההזדהות עם העלבון והכעס הבוערים בכם, גם לכם יש חלק במצב שאליו נקלעתם. חלק לא מבוטל כלל ועיקר. לא אשמה מוטלת עליכם, אלא אחריות. אחריות שלא לקחתם על עצמכם ברגע אחד של שכרון חושים. רגע אחד – או פחות – של איבוד עצמכם לגעת.
