אמנון אברמוביץ', העיתונאי והפרשן המוערך על-ידי רבים, של ערוץ 2, הוכיח בליל שבת כי מספיק להיקרא "אמנון אברמוביץ'" כדי לנפח סיפור אזוטרי וגימיקי לממדי "פרשה" המהדהדת וצוברת תאוצה מופרכת, רק בגלל ששודרה מפיו ובערוץ 2.
אברמוביץ', המתהדר בהיותו אחד מאושיות התקשורת בארץ והנחשב, בעיני מוקיריו, כאורים ותומים בתחום העיתונות, שכח בדרכו אל ה"סקופ" בעניין מסמך גלנט כמה עקרונות בסיסיים של עיתונות. למשל, בדיקת וקביעת אמיתות הידיעה והמסמך; בקשת תגובה מבעוד מועד; התחשבות מלאה בתגובה; שיקול דעת מקצועי וענייני ומתן פרופורציות לידיעה מפוקפקת, שכבר עם שידורה היה ברור לו שהיא שקרית ומפוברקת.
צריך יותר מקורטוב של חוצפה ועזות מצח כדי לשבת בליל שבת, בפריים-טיים, מול עם ישראל הנמס בחום המעיק ולנפח בפניו בלון של אוויר חם ומסריח, שאתה עצמך יודע שאין בו ממש. שהרי אייל ארד - מי שהמסמך מיוחס לו ולמשרדו - אמר לאברמוביץ' בהחלטיות לפני השידור שמדובר במסמך מזויף ואפילו ביקש לעלות לשידור ולהפריך את הסיפור, אבל זה לא ניתן לו. והרי אברמוביץ' מעיד על עצמו שהוא מכר טוב של ארד וסומך על מילתו. אז למה לנפח דרמה שאינה קיימת ושאתה כבר יודע שאין בה ממש. ולמה לבקש תגובה, כפי שהעיד ארד, רק שעה או חצי שעה לפני השידור על סיפור שעובדים עליו כבר כמה ימים? האם ככה עובדים עיתונות הגונה ועיתונאי ישר, כפי שאברמוביץ' מתיימר להיות?!
האם אמנון אברמוביץ' הגדול התנהג כמו אחרון הכתבים במקומונים כדי למנוע ממתחרים "לגנוב" את הברווז העיתונאי שלו, או ש"רק" ניסה לא לתת שהות ואפשרות לבעל הדבר (אייל ארד) להרוג את הסיפור המופרך שהופרח בשעת ציפיית שיא.
שמעתי את אברמוביץ' מסביר ברדיו, בדיעבד, במתק שפתיים, בצדקנות ובהדר חשיבות עצמית, כמה הוא ממש בסדר, כמה הוא היה הגון וכמה התלבט לפני השידור עם עצמו ועם עורכיו וגם כמה השתדל לסייג את הסיפור, לא קבע מסמרות ולא הביע דעה כי לא ידע אם המסמך נכון או לא. זו סתם היתממות והתיפייפות נפש. אברמוביץ' ידע גם ידע שמדובר בסיפור מופרך שלכל היותר שווה ידיעה קצרה, אנקדוטית, ולא יותר.