בשנים הטובות ההן היה אורך החיים של שערורייה תקשורתית ממוצעת - שבועיים. היום רודפות השערוריות זו את זו בקצב של אחת ליומיים. מי עדיין זוכר, אחרי מסמך גלנט, את הסיפור על
חיים רמון ועריקאת? אבל לסיפור זה יש שני צדדים חשובים ביותר. אחד שייך לשיטה, האחר - לתוכן.
אשר לשיטה. בשנות החמישים עסק מנגנון השב"כ (שאז עדיין קראו לו הש"ב) בריגול אחרי אנשי אופוזיציה, ובדיווח לממשלה ולמפלגת השלטון על הנעשה אצלם. אומרים שנוהג זה פסק לאחר מכן. האומנם?
"סיפור הכיסוי" הזה, על האיש שישב במקרה חמישים סנטימטר משולחנם של רמון ועריקאת וכאילו בלי שום כוונה שמע את שיחתם, האיש שאינו מוכן להזדהות (ממה הוא חושש?) אבל מסתבר שהוא גם בעל זיכרון מופלג והוא מסוגל לצטט מה ששמע כמעט מילה במילה, האיש שמתוך פרץ של רגשות פטריוטיים מיהר אל לשכת ראש הממשלה וסיפר (או מסר קלטת, בחרו את הטוב בעיניכם) על כל הדברים הנוראים שקרו שם - נשמע כסיפור הזוי, אם לא מופרך לגמרי. אבל לא פוליטיקאי ומסבירן כנתניהו יוותר על השימוש שניתן לעשות בחומר כזה. אפשר להתפלא על דלות כושר ההמצאה של אנשי לשכתו, שלא יכלו לחבר סיפור אמין יותר, אבל הסיפור הזה מזכיר בהחלט את שיטות ההאזנה לאנשי האופוזיציה. זוכרים את המיקרופון ששתל הש"ב בלשכתו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, ודיווחיו נשלחו ישר לראשי מפא"י? האם השיטות האלו עדיין קיימות? האם סוכני השב"כ (או איזה מנגנון סודי אחר שטרם נחשף) מאזינים לאנשי האופוזיציה? כנראה שכן. נותרה רק השאלה אחרי מי בלשו הפעם, אחרי רמון או אחרי עריקאת?
אבל הדבר החשוב באמת בפרשה הזו הוא התוכן האמיתי שלה. הזעזוע שפקד את דעת הקהל בעקבות הדלפת התוכן (האמיתי או המפוברק) של שיחתם של רמון ועריקאת, חושף פגם יסודי בתפיסת הדמוקרטיה. פגם הקיים גם במערכת הפוליטית וגם בציבור בכללו. הנה אנחנו טועמים מן התבשיל המזומן לנו אם יתקבלו חוקי ה"אין אזרחות בלי נאמנות", שמכינים לנו אנשי ליברמן, בשיתופם של אנשי הליכוד ולבושת כולנו - גם של אנשים מקדימה, שנבחרו בקולותיהם של מצביעים פתאים שסיפרו לעצמם שבהצבעתם בעד קדימה הם מבטאים את היותם "שמאל".
מה "אשמתו" של רמון? אשמתו - לדעת הפוליטיקאים, חלק גדול מהתקשורת וכמעט כל הטוקבקיסטים - היא שבשיחה עם פלסטיני הביע דעה שונה מדעת הממשלה. הוא הביע את דעתו - שגם כותב טור זה שותף לה ואף כתב אותה כאן - ש"שיחות ישירות" בלא שהושגה קודם לכן הבנה משותפת, עשויות להביא נזק ולא תועלת לשלום ולמדינת ישראל. דעה לגיטימית? כמובן לגיטימית. אבל לומר אותה באוזני ה"אויב"? הרי זו ממש בגידה!
במחשבה שכל אזרח ישראלי חייב להביע תמיד תמיכה בעמדת הממשלה, שאם לא כן ייחשב לבוגד במדינה, מבצבץ ראשה המכוער של האנטי-דמוקרטיה. כל אדם זכאי לדעה משלו, ויש לו זכות להביעה בכל זמן ובכל מקום. זו מהותה האמיתית של הדמוקרטיה. נאמנות למדינה אינה מחייבת נאמנות למדיניות הממשלה. אבל יש במחשבה זו גם יסוד נואל. אומרים לנו: בארץ יש לכם חופש ביטוי, אבל לא בחוץ לארץ (ובמשתמע, גם לא בדיבור עם אנשים מחוץ לארץ). זו שטות גמורה. הרי כולם יכולים לקרוא מה שנכתב בארץ. מי שיאמר דבר אחד בארץ ודבר הפוך בחוץ לארץ, יוכיח כי הוא גם טיפש וגם חסר עמוד-שדרה. והמאשים בבגידה את מי שאינו נוהג כך, מאכיל אותנו מנה ראשונה מסעודת הפיגולים הצפויה לנו אם יתקבל "חוק הנאמנות".
