|
הליכודניקים, מסתבר, כבר רגילים לראות את שליחיהם פועלים נגד האידיאולוגיה של שולחיהם ונגד המצע של מפלגתם. הם נוכחו בכך כשמנחם בגין, שהבטיח לבנות לעצמו בית בנאות סיני וּויתר על כל סיני, וכצ'ופר היה המנהיג הישראלי הראשון שהכיר בקיומם של 'עם פלשתיני' וזכויותיו (מנהיגיה הרשמיים של העבודה מעולם לא העזו, עד אז, להעלות רעיון מטורף שכזה על דל מחשבתם); כשיצחק שמיר היה ראש ה ממשלה הראשון שדיבר עם אש"ף בוועידת מדריד ואגב כך הכיר בו; כש בנימין נתניהו היה ראש הממשלה הראשון בתולדות מדינת ישראל שוויתר על שטחים ממערב לירדן, במסגרת הסכמי חברון (1997) וּואי (1998), כחלק מתהליך אוסלו; כשאריאל שרון העניק לערבים ללא שום דרישה לתמורה כלשהי את גוש קטיף ועקר באכזריות כ-10,000 איש (ובהם אלפי ילדים, אזרחים ישראלים ולא אזרחים זרים) מעשרות ישובים פורחים בקטיף ובצפון השומרון; כשראש הממשלה בנימין נתניהו אימץ את תפיסת שתי מדינות לשני עמים, הקפיא בנייה יהודית ביו"ש אך מאפשר השתוללות הבנייה הערבית, ועכשיו שוקל להעביר ללא תמורה שטחים בצפון השומרון לשליטה פלשתינית לטובת העיר הפלשתינית החדשה רוואבי; כשהשרים בני בגין ו דן מרידור מצביעים פה ושם עם השמאל (כפי ש פורסם בטור זה) ועוד כהנה וכהנה.
|
|
|
|
|
רוצה בנשיאות. רובי ריבלין [צילום: פלאש 90]
|
|
|
הבעיה אינה רק עם סער ולבנת, המשוועים מפעם לפעם לליטופי השמאל והתקשורת, גם אם המחיר לכך כרוך בפגיעה באידיאל מדינת היהודים שבשמו ולשמו הם נשלחו ל ממשלה. הבעיה היא עם בכירי המחנה הלאומי בכלל, שהכמיהה לליטופי השמאל, מעבירה אותם לעיתים על דעתם. קחו למשל את יו"ר הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין. לכאורה גאה בהיותו איש המחנה הלאומי. חירות'ניק שאוהב להזכיר את הולדתו בבית לאומי, באמצעות אמירה מתחכמת-משהו: "אני נולדתי לתוך ה-חי"ת הקדמון" – ח' במובן חטא-לכאורה וח' במובן תנועת החירות, אמו יולדתו של הליכוד. אבל כשכורסת נשיא המדינה מנצנצת ברקע, ומתוך הערכה שכהונתו של שמעון פרס בבית הנשיא לא תימשך לנצח, ועל בסיס הידיעה שכדי שהוא, רובי ריבלין, ייבחר כנשיא, הוא יזדקק לקולות השמאל (ריבלין היה מועמד כמעט בטוח לנשיא, עד שהשמאל (וגם שס) העבירו ברגע האחרון את תמיכתם לפרס), נאלץ גם מי שנולד לתוך ה-ח' הקדמון, לעקם קצת את האידיאולוגיה ואת ההתנהגות, ולנהוג בדיון בכנסת בנושא העובדים הזרים בשיטת האיפה ואיפה הנפסדת. יושבי יציע-הכנסת ידעו לדווח שריבלין, כיו"ר ישיבת הפגרה המיוחדת, השבוע, הורה להרחיק מהמליאה את ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, בטענה שהאיש מפריע בצעקות ביניים לנאומו הנלהב של ח"כ חיים אורון בעד הותרת העובדים הזרים. עד כאן זה בסדר. אבל הוא נמנע במפגיע מלהרחיק את ח"כ אילן גילאון ממרצ, שהפריע ללא הרף בצעקות ביניים, לנאומו של שר הפנים אליהו ישי בעד שילוח ילדי העובדים הזרים עם הוריהם לחיק "הסבים והסבתות שלהם, הדודים והדודות שלהם, ולהסביר להם שהטיול נגמר". אם בן-ארי נזרק מהמליאה, מדוע העניק ריבלין 'חסינות' מגירוש לגילאון, בגין צעקות זהות? ועכשיו נסו להעריך, כיצד יצביע אילן גילאון כשריבלין יתמודד על נשיאות המדינה.
|
|
|
| העובדה שישראל אמורה להיות מדינה יהודית, ולא מדינת כל עובדיה הזרים המבקשים מטעמי נוחות אישית להשתקע בה, נשענת על החלטות בינלאומיות ומקומיות ברורות | |
|
|
|
לא נלאה את הקוראים בשלל הנימוקים המחייבים הוצאת העובדים הזרים וילדיהם, עד האחרון שבהם. רק נזכיר שלאחר שב-20 השנים האחרונות חדרו לישראל, חוקית ולא חוקית, חצי מיליון זרים מן המזרח הרחוק, אפריקה ודרום אמריקה, עשויה קליטת הזרים כאן לעודד הגירה נוספת מן החוץ עד כדי היווצרות סכנה ברורה לגבי עתידה הדמוגרפי של המדינה היהודית היחידה בעולם. העובדה שישראל אמורה להיות מדינה יהודית, ולא מדינת כל עובדיה הזרים המבקשים מטעמי נוחות אישית להשתקע בה, נשענת על החלטות בינלאומיות ומקומיות ברורות: החלטות חבר הלאומים (1920) ומועצת האו"ם (1947) והכרזת מגילת העצמאות (1948). יהדותה של המדינה היא המנדט החוקי היחיד, לעצם הקמתה וקיומה. ובתור שכזו עליה לשאול עצמה, מה יקרה לה, אם בעוד 20 שנה, ייווצר בארץ רוב לא-יהודי, שיכלול מיליוני לא-יהודים (ערבים ואזרחים זרים), אשר ידרוש לסלק מכאן את היהודים. מה נעשה אז? נחפש מדינה הומניסטית שתקלוט אותנו בשם ההומניזם המזויף שמנסים השמאל ומתייפייפי המחנה הלאומי לכפות עלינו?
|
|
|
| בהצבעה בממשלה ביטאה לבנת את עמדתה האנטי-לאומית בהימנעות מהצבעה, ואילו עמיתה סער הצביע נגד ההחלטה (להותיר בארץ 800 ילדים והוריהם ולשלח בחזרה רק 400) | |
|
|
|
אבל זה שהימין הלאומי, ובעיקר שלוחיו בזירה הפוליטית, מתיישרים לפי עמדות השמאל בסוגיות שונות, זה כבר בלתי נתפס. האם לא היה ראוי שהקרן לישראל חדשה, שמממנת כל-כך הרבה יעדים וגופים עוכרי-ישראל, תממן מחקר שבו יבחנו טובי מומחי תורת הנפש, את שורשי התיעוב העצמי של המחנה הלאומי - את עצמו, את עמו ואת האידיאולוגיה של עצמו? החוקרים יצטרכו לשאול עצמם, כיצד קרה שנסיכי ליכוד שהגיעו לדרגת שרים ב ממשלה, כמו גדעון סער ו לימור לבנת, יביעו תמיכה בהותרת ילדי העבריינים בארץ? בהפיכתם, כמאמרו הנכון של שר הפנים אליהו ישי, ל'מגינים אנושיים חיים'? קחו למשל את לימור לבנת וגדעון סער. הם הבטיחו לבוחר להילחם למען טובתה ויהדותה של המדינה היהודית (והדמוקרטית) היחידה בעולם. אבל שניהם ניצבו (יחד עם שרים ממפלגת העבודה) בראש חץ המאבק נגד החזרתם של העובדים הזרים וילדיהם לארצותיהם. בהצבעה בממשלה ביטאה לבנת את עמדתה האנטי-לאומית בהימנעות מהצבעה, ואילו עמיתה סער הצביע נגד ההחלטה (להותיר בארץ 800 ילדים והוריהם ולשלח בחזרה רק 400). הצבעתו של סער לוותה במסע יח"צנות מתוזמן היטב. בבחינת "ראו אותי שכשר אני". ימים אחדים לפני הדיון בממשלה בנושא זה הוא פירסם הודעה רשמית לתקשורת, שאף הובאה לידיעת הציבור באתר הבית שלו (יש דבר כזה), במדור 'הודעות לתקשורת', כהאי לישנא (לא נגענו): - "שר החינוך נגד גירוש ילדי עובדים זרים. סער פנה לשר הפנים בבקשה למנוע את גירושם של 1,500 ילדים והוריהם החיים בישראל. שר החינוך גדעון סער פנה הערב (שבת) לשר הפנים אלי ישי ולמזכיר הממשלה, בבקשה להימנע מגירוש של ילדי עובדים זרים ומשפחותיהם. זאת במסגרת המהלך לגירוש עובדים זרים מישראל שאמור להתחיל בעוד כשבוע. 'מדובר בילדים שרובם נולדו בישראל, גדלו בישראל, לומדים במערכת החינוך וזהותם היא זהות ישראלית', אמר סער".
|
|
