תשע עשרה שנים, מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, חייתה ישראל ללא איום מלחמה בחזית המזרחית. התבוסה שספגה עירק משסולקו כוחותיה מכווית בידי כוח בינלאומי שבו השתתפה גם דמשק, לא רק שביטלה את אפשרות השתתפותו של חיל משלוח עירקי במערכה צבאית נגד ישראל, אלא אף נטרלה את אפשרות קיומה של חזית מזרחית הנשענת בעיקר על כוח משולב עירקי-סורי. שתים-עשרה שנים לאחר מכן, בעקבות אירועי האחד-עשר בספטמבר 2001, פשטו כוחות ארה"ב על עירק, הפילו את המשטר וחיסלו את
סדאם חוסיין. במשך שבע שנים שלטו כוחות אמריקנים במדינה זו.
מאז, נדמה היה שאין עוד איום צבאי של מלחמה קונבנציונלית על ישראל. מלחמות-קיום נוסח מלחמת העצמאות, "קדש", ששת הימים ויום הכיפורים - דומה כי חלפו כאילו לבלי שוב.
לא עוד. בימים אלה מסיים צבא ארה"ב את תפקידו המבצעי בעירק. אם לא יחול שינוי, יפונו בעוד כשנה אחרוני החיילים האמריקנים מן המקום. עירק תעמוד לגורלה.
איננו יכולים להתנבא מה יקרה אז, איזה משטר ייכון שם, עד כמה תצליח מדינה מסכנה זו לשמר ולקיים אומה אחודה, מי ישלוט בה, מה תהא השפעת שכנתה ממזרח. עלינו להתכונן, מכל מקום, לאפשרות הגרועה - כמעט בכל האפשרויות המדיניות צפויה בגדד לשוב ולאמץ קו אנטי-ישראלי ברור. זאת ועוד - המשמעות המעשית והמסוכנת מבחינתנו היא חידושה של חזית צבאית מזרחית, אשר תכלול במקרה זה את אירן, עירק, סוריה ולבנון.
התרחיש הסביר במקרה זה ידמה לתרחיש שהוליד את מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973 - שאיפה סורית לשחרר את אדמות רמת הגולן. אנו עלולים לעמוד בפני מתקפה יבשתית סורית מגובה בחילות משלוח, ובמתקפת טילים על העורף הישראלי מצפון, ממזרח ואף מדרום (לפחות מרצועת עזה).
איננו יודעים אם אכן יקרה הדבר ואימתי, מי יהיה השליט במצרים באותה עת, וכיצד תגיב ירדן ללחץ שיפעל עליה מטהרן, בגדד, דמשק ומן הפלסטינים שבתוך הממלכה.
זו תחזית קשה לכל הדעות. זו התפתחות שעל ישראל לנסות להקדים ולמנוע, ואולי אף לנצלה לטובתנו. ואין קל מזה - כניסה מיידית למשא-ומתן מדיני עם דמשק, במטרה כנה להגיע להסכם, לשלם את ה"מחיר" הנדרש, ולקטוף במקביל את הפירות הביטחוניים והמדיניים.
ה"מחיר" ידוע לכולנו היטב - נסיגה ישראלית מרמת-הגולן. יהיה לכך מחיר פוליטי מבית, אולם הסכם מדיני עם סוריה יהיה קל ופשוט לאין ערוך מפיתרון הבעיה הפלסטינית. ואילו לאיום הצבאי, בעקבות אבדן הגולן, ניתן יהיה למצוא פתרונות שונים במסגרת ההסכם.
היתרון העיקרי מאימוצה של מדיניות זו יהיה במישור האסטרטגי. ואני רואה חמישה הישגים חשובים:
- סיכול כינונה של חזית צבאית מזרחית, סיכול איום צבאי קיומי, ומניעת מצב שבו נאבד את הגולן במהלך מלחמה שתיכפה עלינו או בעקבותיה.
- בחזית לבנון יישאר ארגון חיזבאללה בודד במערכה, ללא גיבוי ותמיכה ישירה של דמשק.
- נטרול המשמעויות של פיתוח הגרעין האירני לישראל. אין זה מתפקידה של ישראל לעמוד בראש חזית למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. מה שמעניין אותנו זה איום הפעלת הגרעין האירני נגדנו.
- שינוי תדמיתי חיובי בזירה הבינלאומית, בזירת תהליך הדה-לגיטימציה שבו אנו מצויים.
- ולבסוף, אל מול האגוז הקשה, מציאת פיתרון לבעיה הפלסטינית - לא רק שהטיפול בסוגיה זו יידחה, אלא שהפלסטינים יידרשו להגמשת עמדות אל מול המציאות החדשה שתיווצר גם עבורם.
לכאורה פשוט וכמעט מתבקש. Elementary, Dr. Watson, אמר שרלוק הולמס. האומנם? היש לנו מנהיגות לאומית המבינה זאת?
