ככל שחקירת פרשת מסמך גלנט-אברמוביץ מסתעפת, התחושה שלי הולכת ומתחדדת. אם להגדיר אותה במילה אחת: גועל.
הרמטכ"ל ידע על המסמך לפני כמה שבועות, אך לא שוחח על כך עם אלוף פיקוד הדרום, אלא העביר אותו בחשאי לפרקליט הצבאי הראשי. החוקרים מאזינים לכמה וכמה קצינים בכירים מאוד, בהנחה/בחשד שידם הייתה בזיוף. מתחת לאבן של המסמך המפוברק מתגלים נחשים של תככנות וחתרנות בדרגים הבכירים ביותר של מערכת הביטחון. ומי יודע מה עוד יתגלה בימים הקרובים.
ההרגשה היא של מיאוס מוחלט כלפי מי שאמורים להיות מיטב בנינו, מלח הארץ וכל יתר המליצות. אין ספק שיש להם זכויות רבות ושאנו חבים להם במידה רבה את חיינו ועצם הישרדותנו. אך אין בכך בכדי לגרוע מאומה מחומרת התמונה ההולכת ומצטיירת לנגד עינינו. במילים אחרות: כל הזכויות הרבות של המעורבים הן עניין להקלה בעונש, לא לעצם ההרשעה (ואני מדבר, לפחות כרגע, בהיבט המוסרי בלבד).
לא כל כך מעניין אותי מי זייף ומי ידע ומי השתמש ומי הדליף ומי פגע ומי נפגע. אני מתרשם שזוהי ביצה עכורה של כולם נגד כולם, או לפחות כזו שכולם משתכשכים בה ומטילים בוץ לכל עבר. "הוא התחיל" או "הוא זרק יותר" - אלו תירוצים של ילדים בגנון, לא של תתי-אלופים ואלופים.
יותר ויותר נוצרת התחושה, שחייבים לערוך ניקיון יסודי בצמרת צה"ל - בדומה לזה שנערך אחרי מלחמת יום הכיפורים. לא משום שיש לנו כאן מחדל באותו קנה מידה, ודאי שלא; אלא משום שדומה שכמו אז - הלכלוך דבק ביותר מדי אנשים, מכדי שניתן יהיה להסתפק בחיטוי חיצוני.
שינוי משמעותי כמו אחרי "בראון-חברון" מה שצה"ל צריך כעת, ובדחיפות, הוא פועל ניקיון. הרמטכ"ל הבא צריך להיות מי שלא דבק בו רבב של הלכלוך הפוליטי/אישי הזה, מי שאיש אינו חושד בו שהוא נטל חלק בתככים, מי שיידע כיצד לטפל באלו שכן עשו את המעשים הפסולים הללו.
הרמטכ"ל הבא צריך להיבחר לא רק לנוכח כישוריו ונסיונו, אלא גם - ואולי אפילו בעיקר - על סמך רמתו המוסרית. הוא צריך להיות מגדלור אתי, מי שבאמת יהיה ראוי שנפקיד בידיו את חיי ילדינו. אני לא מכיר את המטה הכללי ולא יודע על מי מבין האלופים להצביע, אך אני מאמין (ומתפלל) שעדיין יש בו כמה מועמדים העונים על הקריטריון הזה.
חוץ מזה, כמו שפרשת בראון-חברון הביאה לשינוי משמעותי בסדרי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה, פרשת גלנט חייבת להביא לשינוי דומה בסדרי מינויו של הרמטכ"ל. קראתי כבר בשבוע שעבר הצעה נבונה מאוד (ואני מתנצל בפני בעליה על שאיני זוכר את שמו): למנות ועדת איתור לתפקיד הרמטכ"ל.
בוועדה כזו צריכים לשבת מנכ"ל משרד הביטחון, רמטכ"ל לשעבר ושופט עליון בדימוס. השניים הראשונים יתנו את הפן המקצועי, והשלישי - את הפן המשפטי-מוסרי-ציבורי. הם יבחנו את כל המועמדים המתאימים, יהיו רשאים לפנות למועמדים נוספים וימליצו לשר הביטחון על שני מועמדים שמתוכם יבחר.
שר הביטחון, מצידו, יביא לממשלה את המינוי בצירוף המלצות ועדת האיתור, ויסביר מדוע בחר במועמד פלוני ולא במועמד אלמוני. התהליך כולו יתחיל שלושה חודשים לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל היוצא ויסתיים בתוך חודש. כך יהיה מספיק זמן לחפיפה, הרמטכ"ל היוצא לא יהיה ברווז צולע, והחשוב ביותר - לא יהיה מספיק זמן לתככים ושתדלנות ויחצ"נות.
אם לחזור למצב הנוכחי, גם
אהוד ברק חייב לשלם את המחיר. הוא נושא באחריות משולשת. ראשית: אחריות מיניסטריאלית, כמי שעומד בראש המערכת שערוותה נחשפת כעת ברבים. שנית: אחריות פיקודית, כמי שבאופיו חסר הרגישות "הצליח" לקומם עליו את הרמטכ"ל וכנראה עוד לא מעט מן הקצינים הבכירים. שלישית: אחריות ניהולית, כמי שהאופן השגוי בו הוא מטפל במינוי הרמטכ"ל הבא, יצר קרקע פורייה לקלקולים המתגלים בימים אלו.
רק ניעור מקיף של צמרת מערכת הביטחון - משר הביטחון ומטה - בצד שינוי יסודי בהליך מינוי הרמטכ"ל, יתנו לנו את התקווה שהמראות המכוערים הנגלים לנגד עינינו בימים אלו, לא יחזרו על עצמם. אם המערכת הקלוקלת תישאר על-כנה - גם השיטות הפסולות יישארו.
נפוליאון קבע שהמלחמה חשובה מכדי להותירה בידי הגנרלים, ובמשתמע - שניהולה צריך להיות בידי הדרג הפוליטי. קל וחומר, שהצבא ודאי חשוב מכדי שנותיר אותו בידי גנרלים העוסקים בפוליטיקה. בישראל, זוהי שאלת חיים ומוות - לא פחות מכך.